לאומיות ומדינת לאום

השיעור עוסק ביסודות הזהות הלאומית ובקשר שבין קבוצה אנושית, עם ומדינה. הרעיון המרכזי הוא שיש להבחין בין קבוצה אתנית, המבוססת על מאפייני מוצא ותרבות, לבין לאום, השואף להגדרה עצמית במסגרת מדינית. כמו כן נבחין בין לאומיות אתנית-תרבותית ללאומיות אזרחית, ונבין כיצד הן באות לידי ביטוי במדינות שונות.

קבוצה אתנית ולאום

בחברה האנושית קיימות קבוצות שונות, אך לא כל קבוצה בעלת מאפיינים משותפים היא בהכרח לאום. קבוצה אתנית היא קבוצת אנשים בעלי שורשים, שפה, דת או תרבות משותפת. חבריה חשים שייכות על בסיס מוצא משותף, היסטוריה, מנהגים וזיכרון קולקטיבי, גם אם הם מפוזרים בין מדינות שונות. קבוצה אתנית אינה בהכרח שואפת להקים מדינה ריבונית משלה; ייתכן שהיא רואה עצמה חלק ממדינה קיימת ומבקשת לשמר את ייחודה התרבותי.

לאום הוא קבוצת אנשים בעלת זהות משותפת, השואפת להגדרה עצמית במסגרת מדינה ריבונית בטריטוריה מסוימת. הזהות הלאומית יכולה להתבסס על מאפיינים אתניים-תרבותיים, על שותפות פוליטית-אזרחית, או על שילוב ביניהם. לאום יכול להתהוות ממספר קבוצות אתניות, ויכול גם לכלול אזרחים בעלי מוצאים שונים המזדהים עם אותה מסגרת מדינית.

ההבדל המרכזי בין שני המושגים הוא השאיפה הפוליטית. בעוד קבוצה אתנית מדגישה שייכות תרבותית ומוצאית, לאום כולל שאיפה להגדרה עצמית ולניהול חיים משותפים במסגרת מדינית. לכן קבוצה אתנית עשויה להפוך ללאום כאשר היא מפתחת תודעה פוליטית משותפת ושאיפה לריבונות. היהודים בתפוצות קיימו מאפיינים אתניים-תרבותיים משותפים, ועם הקמת מדינת ישראל קיבלה הזהות היהודית גם ביטוי מדיני-לאומי.

לאומיות ומדינת לאום

לאומיות היא השקפת עולם הרואה בלאום יחידה מרכזית בחיים הפוליטיים, ותומכת בזכותו להגדרה עצמית. על פי תפיסה זו, לכל לאום יש זכות לנהל את ענייניו בעצמו, לשמר את תרבותו ולבטא את זהותו במסגרת מדינית. הלאומיות אינה רק תחושת שייכות; היא יכולה להפוך לתנועה פוליטית הפועלת להקמת מדינה, לחיזוקה או להגנה על מעמדה של הקבוצה הלאומית.

מדינת לאום היא מדינה המשמשת ביטוי פוליטי ללאום מסוים. במדינה כזו, הלאום המגדיר מקבל ביטוי מרכזי במוסדות השלטון, בסמלי המדינה, בשפה הציבורית, בחגים הלאומיים ובתרבות המשותפת. מדינת לאום אינה חייבת להיות הומוגנית לחלוטין; ייתכן שבה חיים אזרחים מקבוצות שונות, אך הזהות הלאומית המרכזית של המדינה שייכת ללאום מסוים.

הקשר בין לאומיות למדינה אינו רק סמלי. מדינה מאפשרת ללאום לממש את זכותו להגדרה עצמית באמצעות מוסדות שלטון, חוקים, שפה רשמית וסמלים לאומיים. עם זאת, כאשר במדינה אחת חיות קבוצות לאומיות או אתניות אחדות, עשויה להתעורר שאלה כיצד לחלק זכויות, הכרה ומשאבים בין הקבוצות השונות.

בישראל, הזיקה בין לאומיות למדינת לאום באה לידי ביטוי בהגדרתה כמדינת הלאום של העם היהודי. לצד זאת, היא מקיימת אזרחות משותפת לכלל אזרחיה, ולכן מתקיים בה דיון מתמשך על היחס בין הזהות הלאומית היהודית לבין מעמדם של מיעוטים ועקרונות אזרחיים.

לאומיות אתנית-תרבותית

לאומיות אתנית-תרבותית מבוססת על מאפיינים שאינם פרי בחירה מלאה, כגון מוצא משותף, שפה, דת, תרבות, היסטוריה ותחושת שייכות דורית. בסוג זה, הקשר בין בני הלאום נתפס כקשר עמוק שקדם להקמת המדינה, והמדינה נועדה לבטא את זהותה הייחודית של הקבוצה.

דוגמה לכך היא הזהות הלאומית היהודית, המדגישה קשר היסטורי, דתי ותרבותי לעם היהודי. במדינת לאום אתנית-תרבותית, סמלי המדינה, חגיה, שפתה המרכזית ומוסדותיה עשויים לשקף את תרבותו של הלאום הדומיננטי. עם זאת, גם במדינה כזו יכולים לחיות אזרחים שאינם משתייכים ללאום הדומיננטי, ולכן מעמדם האזרחי והלאומי נידון במסגרת הדמוקרטית.

במקרים רבים, לאומיות אתנית-תרבותית רואה במדינה כלי להגנה על הקבוצה מפני היטמעות או אובדן ייחוד. לכן היא עשויה להדגיש חינוך לתרבות הלאומית, שימור שפה, ציון אירועים היסטוריים וקיום טקסים בעלי משמעות קולקטיבית.

לאומיות אזרחית

לאומיות אזרחית, המכונה לעיתים גם לאומיות מדינתית, מבוססת על שיוך פוליטי ומשפטי למדינה, ולא על מוצא אתני או דתי. על פי תפיסה זו, כל אדם שהוא אזרח המדינה שייך ללאום שלה, כל עוד הוא שותף למסגרת החוקית והפוליטית המשותפת.

בלאומיות אזרחית, המכנה המשותף אינו שושלת משפחתית או תרבות אתנית אחת, אלא נאמנות לחוקי המדינה, למוסדותיה ולערכיה הציבוריים. דוגמה נפוצה היא הלאומיות האמריקאית, שבה אזרחים ממוצאים שונים נחשבים חלק מהאומה האמריקאית על בסיס אזרחותם ושותפותם בערכי המדינה. לפיכך, לאומיות אזרחית מאפשרת לכלל האזרחים להיחשב חלק מהלאום, גם אם הם שונים במוצאם, בשפתם או בדתם.

במדינה בעלת לאומיות אזרחית, הזהות הלאומית יכולה להיות גמישה יותר. אדם שהגיע למדינה, התאזרח וקיבל על עצמו את כלליה יכול להיחשב חלק מהלאום, גם אם אינו חולק עם רוב האזרחים מוצא או מסורת דתית.

השוואה בין לאומיות אתנית-תרבותית ללאומיות אזרחית

כדי להבחין בין שני הסוגים, אפשר לבחון את מקור הזהות המשותפת ואת תנאי ההשתייכות ללאום.

• בלאומיות אתנית-תרבותית, הזהות מבוססת בעיקר על מוצא, שפה, תרבות, דת והיסטוריה משותפת.
• בלאומיות אזרחית, הזהות מבוססת על אזרחות, שותפות פוליטית ונאמנות לחוקי המדינה.
• בסוג הראשון, ההשתייכות נתפסת לעיתים כירושה תרבותית או משפחתית.
• בסוג השני, ההשתייכות פתוחה יותר לכלל האזרחים, ללא קשר למוצאם.

שני הסוגים אינם בהכרח סותרים לחלוטין. במדינות רבות קיימים יסודות של שניהם, והשאלה איזה יסוד בולט יותר משפיעה על אופייה של המדינה ועל יחסה לאזרחים ולמיעוטים.

ישראל בין זהות לאומית יהודית לאזרחות משותפת

בישראל מתקיים שילוב מורכב בין יסודות אתניים-תרבותיים ליסודות אזרחיים. מצד אחד, המדינה מזוהה עם הלאום היהודי ומבטאת את תרבותו, שפתו העברית, חגיו וסמליו. מצד שני, אזרחי ישראל כוללים קבוצות שונות, ובהן מיעוט ערבי, ולכלל האזרחים יש מעמד אזרחי משותף וזכויות אזרחיות.

הגדרה זו קיבלה ביטוי בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע כי המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי. לצד זאת, אזרחי ישראל אינם מהווים קבוצה לאומית אחת בלבד; הם קהילה אזרחית הכוללת אנשים מקבוצות שונות.

המתח בין שני היסודות בא לידי ביטוי בשאלות כמו אופייה היהודי של המדינה, מעמד השפה הערבית, זכויות מיעוטים והיחס בין דת למדינה. שאלות אלו הן חלק מהדיון הציבורי בישראל על אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדיון הזה אינו רק משפטי, אלא גם חברתי ותרבותי. הוא משפיע על תחושת השייכות של אזרחים שונים, על מדיניות החינוך, על סמלי המדינה ועל האופן שבו נתפסת ישראל בעיני אזרחיה.