לידת משה, הצלתו ובריחתו למדיין — שמות ב׳

פרק ב׳ בשמות מתאר את ראשית חייו של משה, מתינוק שנולד בצל גזירת השמדה ועד לגלותו במדיין. הרעיון המרכזי הוא שהצלתו של משה מתרחשת דרך החלטות אמיצות של אנשים, ובעיקר של נשים, ודרכן מתחיל תהליך שיוביל לגאולת ישראל. הפרק גם מעצב את דמותו של משה כמי שמזדהה עם סבל החלש ואינו עומד מנגד.

חלוקת הפרק לפי פסוקים

את הפרק אפשר לחלק כך:

• פסוקים א׳–ב׳: האם והאב מבית לוי, והולדת הבן.
• פסוקים ג׳–ד׳: הכנת התיבה והנחתה בין קני הסוף.
• פסוקים ה׳–י׳: מציאת התיבה בידי בת פרעה, הצעת האחות ומתן השם משה.
• פסוקים י״א–ט״ו: יציאת משה אל אחיו, הכאת המצרי, העימות עם העברי ותחילת הבריחה.
• פסוקים ט״ו–כ״ב: הגעת משה למדיין, הצלת בנות כהן מדיין וישיבתו בבית כהן מדיין.
• פסוקים כ״ג–כ״ה: זעקת בני ישראל, שמיעת ה׳ וזכירת ברית האבות.

הרקע הגזירה והולדת משה

לפני הלידה מתואר פחדו של פרעה מריבוי בני ישראל. תחילה הוא מטיל עליהם עבודות קשות, וכאשר אלה אינן עוצרות את גידולם, הוא מצווה להשליך את הבנים הזכרים ליאור, כלומר לנילוס. הגזירה היא הוראה שלטונית נוקשה, שמטרתה לפגוע בעתיד העם. בתוך המציאות הזאת נולד בן לאיש ואישה מבית לוי. אמו רואה כי הוא טוב, ומחביאה אותו במשך שלושה חודשים.

ההכנה להצלה: התיבה על היאור

כאשר האם אינה יכולה להמשיך ולהסתיר את התינוק, היא מכינה לו תיבת גומא. גומא הוא צמח ביצה קל, המשמש לקליעת סלים וכלים צפים. היא מורחת את התיבה בחמר ובזפת, שני חומרי איטום, כדי למנוע חדירת מים. לאחר מכן היא מניחה את התיבה בין קני הסוף על שפת היאור, ואחותו עומדת מרחוק כדי לדעת מה יעלה בגורלו.

בת פרעה מוצאת את התינוק

בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור עם נערותיה, מבחינה בתיבה ושולחת את שפחתה להביאה. כשהיא פותחת את התיבה היא רואה תינוק בוכה, חומלת עליו ואומרת: "מילדי העברים זה". אף שהיא יודעת שמדובר בתינוק שגזירת אביה גזרה עליו מוות, היא בוחרת להצילו. בכך היא חורגת מהוראת המלך ופועלת מתוך רחמים. היא אינה מתוארת כמי שמבצעת נס, אלא כמי שפועלת ביוזמה אנושית: היא רואה, שולחת, פותחת ומחליטה.

תפקיד הנשים בהצלה

הצלת משה מתוארת כשרשרת של יוזמות נשיות:

• האם מחביאה את בנה ומכינה את התיבה.
• האחות עומדת מרחוק ועוקבת אחרי המתרחש.
• בת פרעה מוצאת את התינוק ומחליטה לאמץ אותו.

כאשר ברור שהתינוק זקוק למניקה, האחות מציעה להביא אישה עברייה. הצעת האחות מאפשרת להחזיר את התינוק אל אמו בלי לעורר חשד, שכן בת פרעה זקוקה לאישה שתוכל להניק את הילד. כך חוזר התינוק אל אמו לתקופת הנקה, והיא מקבלת שכר על כך. בהמשך הוא גדל בבית בת פרעה, והיא קוראת את שמו משה.

השם משה והחיים בארמון

המקרא מסביר את השם משה על פי דברי בת פרעה: "כי מן המים משיתיהו". השם קשור למשיית התינוק מן המים, כלומר להוצאתו מהיאור. יחד עם זאת, יש בו גם רמז לעתיד: כשם שמשה נמשה מן היאור, כך הוא עתיד להוציא את בני ישראל ממצרים. השם ניתן לו במסגרת מצרית, אך המקרא שומר עליו כשם עברי מרכזי לכל אורך הסיפור.

משה גדל בארמון פרעה במעמד גבוה, אך אינו מנותק ממוצאו העברי. חייו בארמון יוצרים זהות כפולה: מצד אחד הוא שייך לבית המלוכה המצרי, ומצד שני הוא אח לעם העברי המשועבד.

התפתחות דמותו של משה לאורך הפרק

הפרק מציג את משה בשלושה שלבים מרכזיים. בשלב הראשון הוא תינוק חסר ישע שניצל בזכות אמו, אחותו ובת פרעה. בשלב השני הוא בחור בארמון, שנחשף לעוול ומגיב עליו. בשלב השלישי הוא בורח למדיין, מגן על בנות כהן מדיין ומקים שם בית. התרשים שלהלן מציג את השלבים האלה ואת התפתחות דמותו.

משה יוצא אל אחיו: הכאת המצרי

כאשר משה גדל, הוא יוצא אל אחיו ורואה בעיניו את עבודתם הקשה. היציאה אל האחים אינה רק תנועה פיזית, אלא גם בחירה להזדהות עם העם המשועבד. הוא מבחין באיש מצרי המכה איש עברי. לאחר שהוא בודק שאין איש בסביבה, הוא מכה את המצרי וטומן אותו בחול. מעשה זה נובע מהזדהות עם העברי המוכה ומתוך התנגדות לעוול, אך הוא גם חושף את הסכנה שבהתערבות ישירה נגד שלטון מצרים.

העימות בין שני עברים

למחרת יוצא משה שוב ורואה שני עברים ניצים, כלומר רבים זה עם זה. הוא פונה אל האשם בדבר ושואל: "למה תכה רעך?". במקום להשיב לעניין, האיש עונה: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". מדבריו מתברר שמעשהו של משה נודע, ומשה מבין שפרעה עלול לגזור עליו מוות. ואכן, פרעה שומע על הדבר ומבקש להרגו, ומשה נאלץ לברוח.

הבריחה למדיין וההגנה על בנות כהן מדיין

משה מגיע לארץ מדיין ויושב ליד הבאר. הבאר היא מקום מפגש מרכזי במדבר, שבו שואבים מים ומשקים צאן. בנות כהן מדיין מגיעות להשקות את צאן אביהן, אך רועים מקומיים מגרשים אותן. משה קם, מושיע אותן ומשקה את צאנן. גם כאן הוא מגן על מי שסובל מעוול, הפעם במעגל שאינו קשור ישירות לעם ישראל. הבאר משמשת גם מקום שבו מתגלה אופיו של משה: הוא אינו נשאר אדיש גם כשהוא זר ונרדף.

משה בבית כהן מדיין

כהן מדיין מקבל את משה לביתו, ומשה מסכים לשבת עמו. הוא נושא את ציפורה בתו לאישה, ונולד להם בן בשם גרשום. השם גרשום ניתן לו משום שמשה אמר: "גר הייתי בארץ נכרייה". השם מבטא את תחושת הזרות שלו במדיין. משה חי במדיין כרועה צאן, הרחק מארמון פרעה. תקופה זו מכינה אותו להנהגה: החיים במדבר דורשים סבלנות, אחריות ועמידה מול תנאים קשים, תכונות שיידרשו לו בהמשך בדרכו עם בני ישראל.

זעקת בני ישראל וזכירת ברית האבות

בסיום הפרק מתואר מות מלך מצרים, אך עבודת הפרך, כלומר העבודה הקשה והמדכאת, אינה פוסקת. בני ישראל נאנקים מתוך העבודה הקשה וזועקים מתוך סבלם. הזעקה אינה מופנית אל מלך או שר, אלא עולה אל ה׳. המקרא מדגיש שה׳ שומע את נאקתם וזוכר את ברית האבות, כלומר את ההבטחה שניתנה לאברהם, ליצחק וליעקב. בכך נפתח מעבר מתיאור השעבוד אל תחילת תהליך הגאולה, שימשיך בפרקים הבאים.