פיתוח בר-קיימא בהיבט מקומי וגלובלי

השיעור בוחן את היחסים שבין פיתוח וצמיחה כלכלית לבין שמירה על הסביבה, ועוסק בדרכים שבהן חברות מנסות לצמצם את הנזק שהן יוצרות. הרעיון המרכזי הוא איזון: מענה על צורכי ההווה בלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים ליהנות ממשאבי טבע, מנוף ומאיכות חיים. בישראל, שבה האוכלוסייה גדלה במהירות והשטח מצומצם, האיזון הזה חשוב במיוחד.

הפגיעה בסביבה וגורמיה

הפגיעה בסביבה נובעת ממכלול גורמים הקשורים זה בזה. גידול מהיר באוכלוסייה מגדיל את הביקוש למגורים, לתחבורה, למזון ולתשתיות. עלייה ברמת החיים מגבירה את הצריכה של מים, חשמל, כלי רכב ומוצרים שונים. לצד זאת, בעלי עניין — כלומר גורמים שיש להם אינטרס בפרויקט או במדיניות, כגון יזמים פרטיים, חברות כלכליות ורשויות מקומיות — עשויים להשפיע על שימושי הקרקע ועל קצב הפיתוח.

אחד הביטויים הבולטים לפגיעה בסביבה הוא שינוי בשימושי הקרקע. בישראל קיימת נטייה לבנייה צמודת קרקע, כלומר בתים נפרדים על מגרשים, לעומת בנייה רוויה, שהיא בנייה לגובה או בצפיפות גבוהה. בנייה צמודת קרקע צורכת שטח גדול יותר ומקטינה את השטחים הפתוחים — שטחים שאינם בנויים, כגון חורש, דיונות חול, רכסי כורכר ושטחים חקלאיים.

פגיעה נוספת קשורה לתחבורה ולתעשייה. העלייה ברמת המינוע, כלומר מספר כלי הרכב ביחס לאוכלוסייה, מגבירה את עומסי התנועה ואת זיהום האוויר. מיקום ותפעול של תשתיות גדולות, כגון תחנות כוח לאורך החוף, נמלים ונמלי תעופה, יוצרים זיהום, רעש ושינוי נופי.

התוצאה היא מפגעים סביבתיים מגוונים:

• זיהום מים: פגיעה באיכותם של נחלים, אגמים, ימים ואקוויפרים — שכבות סלע תת-קרקעיות האוגרות מים — עקב הזרמת שפכים ביתיים, תעשייתיים וחקלאיים.
• זיהום אוויר וקרקע: פליטת מזהמים מתחבורה, מתעשייה ומתשתיות אנרגיה, העלולה לפגוע בבריאות האדם, בצומח ובחי.
• פסולת וקרינה: הצטברות פסולת מוצקה, חלקה מסוכנת, וכן חששות מפני אנטנות וקווי מתח גבוה בסמוך לאזורי מגורים.

לעיתים תושבים מתנגדים להקמת מתקן הנחוץ לציבור אך עלול לפגוע בסביבת מגוריהם. התנגדות כזו מכונה תופעת NIMBY, ראשי תיבות באנגלית של Not In My Backyard, "לא בחצר האחורית שלי". ההתנגדות נובעת לעיתים מחשש לבריאות, מאיכות החיים או מערך הנכסים.

ההבנה שהפגיעה בסביבה אינה מחויבת המציאות הובילה לתפיסת פיתוח בר-קיימא: פיתוח העונה על צורכי הדור הנוכחי בלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם. תפיסה זו נשענת על שלושה תחומים: סביבה, כלכלה וחברה.

פיתוח בר-קיימא בתחום המדיניות, החברה והחינוך

בתחום המדיניות, היישום של פיתוח בר-קיימא מתבצע באמצעות חקיקה, אכיפה ותכנון מרחבי.

חקיקה סביבתית קובעת כללים לפעילות במרחב. בין החוקים המרכזיים בישראל: חוק המים, החוק למניעת מפגעים וחוק התכנון והבנייה. לצד החקיקה נדרשת אכיפה כדי למנוע הזרמת שפכים, זיהום אוויר או פגיעה בשטחים פתוחים.

התכנון המרחבי מסדיר את שימושי הקרקע ואת הפיתוח. תמ"א, תוכנית מתאר ארצית, קובעת מדיניות ברמה לאומית. תב"ע, תוכנית בניין עיר, מפרטת את הבינוי והשימושים ברמה המקומית. תוכניות אלו יכולות להגן על שטחים פתוחים, להפנות פיתוח לשטחים בנויים ולמנוע בנייה בזבזנית.

עיקרון מרכזי במדיניות סביבתית הוא עקרון הזהירות המונעת: נקיטת צעדים מראש למניעת נזק לסביבה או לבריאות, גם כאשר אין ודאות מדעית מלאה לגבי היקף הנזק. העיקרון מחייב לבחון חלופות, לפקח ולהפחית סיכונים עוד בשלב התכנון.

בתחום החברה והחינוך, יש חשיבות למעורבות הציבור. ארגונים לא-ממשלתיים, גופים ירוקים, שדולות סביבתיות ומערכת החינוך פועלים להעלאת המודעות, לטיפוח אחריות סביבתית ולשיתוף הציבור בהחלטות תכנוניות. כאשר הציבור מעורב, קל יותר לאתר מפגעים, להציע חלופות ולשמור על המרחב המשותף.

פיתוח בר-קיימא אינו עוסק רק במניעת נזק עתידי, אלא גם בתיקון משגי עבר. דוגמאות לכך הן שיקום אתר הפסולת חיריה והפיכתו לפארק, שיקום נחל הירקון והחזרת מים לאזור ימת החולה. פעולות אלו מראות שאפשר לשפר סביבה שנפגעה, לצד החשיבות של מניעת נזק מראש.

פיתוח בר-קיימא בתחום התרבות, הטבע והנוף

בתחום התרבות, הטבע והנוף מתקיים מתח בין פיתוח כלכלי ותיירותי לבין שימור ערכים שיש להם חשיבות ציבורית. הטבע, הנוף והמורשת התרבותית תורמים לאיכות החיים, לזהות המקומית ולתיירות, אך הם עלולים להיפגע מבנייה לא מבוקרת או מניצול יתר.

שימור הטבע והנוף כולל הגנה על חופי הים התיכון, ים המלח והכנרת, שמירה על שוניות האלמוגים במפרץ אילת, והגנה על נופי הנגב והגליל. כן נכלל בו שימור מבנים ואתרים היסטוריים המבטאים את תולדות המקום ואת תרבות תושביו.

התיירות יכולה להיות מנוף כלכלי, אך היא גם עלולה להגביר עומס על אתרים רגישים. לכן תכנון תיירותי בר-קיימא בוחן לא רק את הרווח הכלכלי, אלא גם את השפעת המבקרים, התשתיות והבנייה על הנוף ועל הציבור. בנייה בחופים או באתרי תיירות עלולה לצמצם את הגישה הציבורית או לשנות את הנוף, ולכן נדרש איזון בין פיתוח אתרי נופש, מסחר ומלונאות לבין שמירה על שטחים פתוחים ועל זכות הציבור ליהנות מהם.

פיתוח בר-קיימא בתחום המשאבים, האנרגיה והתעשייה

ישראל היא מדינה מפותחת הצורכת כמויות גדולות של אנרגיה ומשאבים. הצריכה נובעת משימוש במוצרי חשמל, מיזוג אוויר, תחבורה ותעשייה. לכן נדרשת מדיניות המבטיחה אספקה סדירה של אנרגיה, מצמצמת זיהום ושומרת על משאבים מוגבלים.

במשק האנרגיה נעשה מעבר הדרגתי ממקורות מזהמים למקורות נקיים יותר. השימוש בפחם, שפליטתו מזהמת במיוחד, מצטמצם, ומוגבר השימוש בגז טבעי — דלק מאובן הנחשב פחות מזהם מפחם. במקביל מפותחות אנרגיות מתחדשות, כלומר אנרגיות ממקורות שאינם מתכלים, כגון אנרגיה סולארית מהשמש ואנרגיית רוח.

ההתייעלות האנרגטית היא כלי חשוב נוסף. היא כוללת עידוד חיסכון בחשמל, שימוש במוצרים יעילים, בנייה ירוקה החוסכת אנרגיה והגברת מודעות הציבור לצריכה מושכלת. בתעשייה עצמה נדרשים פיקוח, תכנון מיקום מתאים ושימוש בטכנולוגיות המפחיתות זיהום ופסולת.

גם משק המים מדגים את הצורך בפיתוח בר-קיימא. המים הם משאב מוגבל, והביקוש להם גדל. ההתמודדות כוללת חיסכון במים, השקיה בטפטפות, התפלת מי ים, כלומר הפיכת מי ים למים שפירים, שימוש במי קולחין — מים שעברו טיהור לאחר שימוש ביתי ומשמשים בעיקר לחקלאות — וניהול מערכות הולכה ארציות כמו המוביל הארצי.

ההיבט הגלובלי בולט במיוחד בתחום האנרגיה והאקלים. פליטות גזי חממה — גזים התורמים להתחממות כדור הארץ — במדינה אחת משפיעות על האקלים העולמי, ולכן נדרשים יעדים בין-לאומיים ושיתוף פעולה בין מדינות. עם זאת, ההחלטות הגלובליות מתממשות בזירה המקומית: בתכנון תחנות כוח, בפיתוח אנרגיה מתחדשת, בהתייעלות אנרגטית ובשמירה על משאבי הטבע.