שאלת ארץ־ישראל באו״ם

השיעור עוסק בהעברת עתידה המדיני של ארץ־ישראל מידי בריטניה אל ארגון האומות המאוחדות. הרעיון המרכזי הוא שהמאבק להקמת מדינה יהודית עבר בשלב זה מהכרעה צבאית ומנהלית מקומית אל זירה דיפלומטית בין־לאומית. הדיון באו״ם חיבר בין מאבקו של היישוב בארץ לבין המערכת הבין־לאומית שקמה לאחר מלחמת העולם השנייה.

שיקולי בריטניה להעברת שאלת ארץ־ישראל לאו״ם

לאחר מלחמת העולם השנייה התקשתה בריטניה להמשיך ולשלוט בארץ־ישראל. המנדט הבריטי, כלומר שלטונה של בריטניה בארץ־ישראל מכוח המנדט שהעניק לה חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה, עמד מול לחצים מנוגדים.

מאבק המחתרות היהודיות, ארגונים חמושים שפעלו נגד השלטון הבריטי, וההעפלה, כלומר הבאת עולים לארץ בניגוד להגבלות הבריטיות, הגבירו את הנטל. בפברואר 1947 הודיע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כי ממשלתו החליטה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לטיפול האו״ם.

שאלת ארץ־ישראל היא השאלה מי יקבע את עתיד הארץ, את מדיניות העלייה ואת היחסים בין יהודים לערבים. המשך השליטה נתפס כנטל שאינו תואם את האינטרסים של בריטניה.

שיקולי בריטניה כללו:

• נטל כלכלי וצבאי: החזקת כוחות גדולים בארץ־ישראל, המאבק במחתרות והניסיון למנוע העפלה דרשו משאבים כבדים. בריטניה יצאה מהמלחמה מוחלשת ונזקקה לכספים לשיקום.
• לחץ פנימי: דעת הקהל והאופוזיציה דרשו להפחית את הנטל ולהחזיר חיילים. הדיווחים על אבדות ועל העימות עם ניצולי שואה עוררו ביקורת.
• מתח עם ארצות הברית: סירובה של בריטניה להתיר עלייה רחבה של ניצולי שואה עמד בניגוד לעמדת הנשיא האמריקאי הארי טרומן. בריטניה נזקקה לסיוע כלכלי אמריקאי ולכן העדיפה להימנע מעימות ממושך עם וושינגטון.
• שיקול אסטרטגי: עם מתן העצמאות להודו ב־1947 פחתה חשיבותה של ארץ־ישראל כנתיב אימפריאלי. בריטניה קיוותה שהאו״ם יציע פתרון, או יחזיר לה תפקיד בתנאים נוחים יותר.

הדיון בעצרת הכללית: נאום גרומיקו ועמדת ברית המועצות

העצרת הכללית היא המוסף המרכזי של האו״ם שבו יושבות נציגות כל המדינות החברות. בדיונים בשאלת ארץ־ישראל בלטה עמדת ברית המועצות.

שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו נשא נאום שבו תמך בזכות העם היהודי להקים מדינה משלו. הוא הזכיר את סבל היהודים בשואה ואת הצורך לפתור את בעייתם המדינית. נאום זה ביטא קו סובייטי חדש יחסית.

המדיניות הסובייטית הוסברה במספר שיקולים:

• רצון לפגוע במעמדה של בריטניה במזרח התיכון ולהחליש את השפעתה.
• תקווה שמדינה יהודית עם מוסדות עבודה, קיבוצים ומפלגות שמאל תהיה קרובה לגוש הסובייטי.
• שאיפה להציג את ברית המועצות כמעצמה התומכת בפתרון לבעיית הפליטים היהודים.

עמדת ארצות הברית

ארצות הברית תמכה בתוכנית החלוקה. על עמדתה השפיעו הזעזוע הציבורי מהשואה והאהדה לניצולים.

כמו כן פעלו שיקולי פנים, ובהם הצורך של הנשיא טרומן בתמיכה פוליטית לקראת בחירות. גורם נוסף היה הרצון למנוע מברית המועצות להשיג השפעה בלעדית באזור. ארצות הברית ביקשה גם להציג עצמה כמי שמסייעת לפתרון בעיית הפליטים.

ועדת אונסקו"פ והמלצותיה

כדי לבחון פתרון מעשי, הקים האו״ם את ועדת אונסקו"פ — ועדת חקירה מיוחדת לענייני ארץ־ישראל. הוועדה הורכבה מנציגי 11 מדינות ניטרליות, ללא המעצמות הגדולות, כדי לאפשר דיון בלתי תלוי. הוועדה בחנה גם את מצב הביטחון, העלייה והכלכלה בארץ.

חברי הוועדה הגיעו לארץ־ישראל ושמעו את עמדת היישוב היהודי. נציגי היישוב הציגו את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ, את הצורך בפתרון לניצולי השואה ואת היכולת המעשית של היישוב לנהל מדינה. הערבים החרימו את הוועדה ודרשו להקים מדינה ערבית בכל שטח הארץ.

אירוע בולט בעבודת הוועדה היה פרשת האונייה אקסודוס. חברי הוועדה ראו בנמל חיפה את גירוש המעפילים — עולים שהגיעו לארץ בניגוד להגבלות הבריטיות. האירוע המחיש את מצוקת הפליטים ואת הקושי של בריטניה להמשיך במנדט.

בספטמבר 1947 הגיש רוב חברי הוועדה המלצה על סיום המנדט וחלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, עם שיתוף פעולה כלכלי ביניהן.

הפעילות הדיפלומטית היהודית לגיוס תמיכה

לקראת ההצבעה ניהלו מוסדות היישוב והתנועה הציונית פעילות דיפלומטית לגיוס רוב לתוכנית החלוקה. נציגים יהודים נפגשו עם משלחות מדינות, הציגו את עמדת היישוב וביקשו הבטחות תמיכה.

המאמץ התמקד במעצמות ובמדינות שהתלבטו, והוא נועד להבטיח את הרוב הדרוש בעצרת הכללית. הנציגים הדגישו את יכולת היישוב לקלוט עולים ולבנות מוסדות שלטון. הפעילות נשענה גם על האהדה הציבורית לניצולי השואה ועל התמיכה שהביעו שתי המעצמות.

החלטת כ"ט בנובמבר 1947 ותוכנה

ב־29 בנובמבר 1947 התקיימה ההצבעה בעצרת הכללית. ההחלטה התקבלה ברוב של שני שלישים: 33 מדינות בעד, 13 נגד ו־10 נמנעות. ההחלטה נודעה גם בשם החלטה 181.

עיקרי ההחלטה:

• סיום המנדט הבריטי ופינוי הצבא הבריטי עד 1 באוגוסט 1948.
• הקמת שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. המדינה היהודית נועדה לקום על כ־55% משטח הארץ, בעיקר בנגב ובמישור החוף; המדינה הערבית נועדה לקום על כ־45%.
• ירושלים וסביבתה יועדו להיות שטח בין־לאומי נפרד בפיקוח האו״ם.
• שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות בתחומי מטבע, מכס ותשתיות.

משמעות ההחלטה הייתה מתן תוקף בין־לאומי לתביעה הציונית להקים מדינה יהודית. אף שהחלטות העצרת הכללית אינן מחייבות מבחינה משפטית כמו חוזה בין־לאומי, הן יצרו מסגרת מדינית ברורה והעניקו להחלטה משקל רב. ההחלטה גם קבעה את עקרון החלוקה ואת הצורך בהסדר בין יהודים לערבים.

התגובות להחלטה

היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה. הציבור ראה בה הכרה בזכותו למדינה, אף שהיא כללה ויתור על ירושלים ועל חלקים מארץ־ישראל.

ערביי ארץ־ישראל ומדינות ערב דחו את ההחלטה. הם ראו בה פגיעה בזכויות הרוב הערבי וניסיון לכפות חלוקה שלא בהסכמה. מנהיגי מדינות ערב הודיעו כי יפעלו נגד יישום ההחלטה.

לאחר ההצבעה הוכרזה שביתה כללית, ולמחרת החלו התקפות על היישוב היהודי. אירועים אלה סימנו את פתיחת השלב הראשון של מלחמת העצמאות.