הקמת מדינת ישראל: הכרזה, פירוק המחתרות והקמת צה״ל

השיעור עוסק בהכרעות שהתקבלו באביב תש״ח, 1948, עם סיום המנדט הבריטי: ההחלטה להכריז על הקמת מדינה, והמעבר ממסגרות צבאיות נפרדות לצבא ממלכתי אחד. הרעיון המרכזי הוא ביסוס ריבונות המדינה באמצעות מוסדות שלטון וצבא הכפוף להם.

הנסיבות והוויכוח על הכרזת המדינה

הדיון על ההכרזה התקיים על רקע סיום המנדט הבריטי, שנקבע ל־15 במאי 1948. המצב הצבאי היה מורכב: מצד אחד, תוכנית ד׳ — תוכנית ההתקפה של ארגון ההגנה באפריל 1948 — הביאה להישגים בשטח ולפתיחת דרכים. מצד שני, בימים שלפני תום המנדט נפל גוש עציון לאחר קרבות כבדים, והמצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים החמיר.

ב־12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם — הגוף המבצעי הזמני של היישוב היהודי בראשות דוד בן־גוריון — לדיון בשאלה אם להכריז על הקמת המדינה מיד עם עזיבת הבריטים או לדחות את ההכרזה.

שיקולים בעד הכרזה מיידית:

• ניצול החלון המדיני: עזיבת הבריטים יצרה ואקום שלטוני; דחייה עלולה הייתה להוביל לביטול החלטת האו״ם על חלוקת הארץ מכ״ט בנובמבר 1947 או להטלת משטר נאמנות.
• מימוש החלטת האו״ם: ההכרזה נתפסה כהגשמת ההכרה הבין־לאומית בזכות העם היהודי למדינה.
• ריבונות לגיוס משאבים: מדינה ריבונית יכולה להקים מוסדות שלטון, לגייס את האוכלוסייה, לקלוט עלייה ולהבטיח נשק חיוני.
• חיזוק המורל: ההכרזה נועדה לחזק את רוח הלחימה ברגע מכריע.

שיקולים בעד דחיית ההכרזה:

• חשש מפלישת צבאות ערב: ראשי הביטחון העריכו שהכרזה תגרור פלישה מיידית של צבאות סדירים ותעמיד את היישוב בסכנה קיומית.
• לחץ בין־לאומי: ארצות הברית לחצה לדחות את ההכרזה ולהסכים להודנה — הפוגה — ולמשטר נאמנות.
• מחסור בנשק: ליישוב לא היה מספיק נשק כבד, מטוסים ותותחים, והיה חשש שלא יעמוד מול צבאות סדירים.

בתום הדיון הכריעה מנהלת העם ברוב דחוק — שישה תומכים מול ארבעה מתנגדים — להכריז על הקמת המדינה עם תום המנדט.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ביום שישי, ה׳ באייר תש״ח, 14 במאי 1948, התכנסו חברי מועצת העם — הגוף הזמני שייצג את היישוב — במוזיאון תל אביב. דוד בן־גוריון קרא את מגילת העצמאות, שהכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בשם מדינת ישראל. לפי המגילה, הוקמו ממשלה זמנית ומועצת המדינה הזמנית כרשויות השלטון הראשונות, וההכרזה סימנה את תום המנדט ואת ראשית העצמאות.

הקמת צה״ל ועיקרון הממלכתיות

מיד לאחר ההכרזה היה צורך להעביר את כל הכוח הצבאי למרות המדינה. בסוף מאי 1948 פרסמה הממשלה הזמנית את פקודת צבא הגנה לישראל, שקבעה שצה״ל הוא הצבא היחיד של מדינת ישראל ואסור להקים או לקיים כוח מזוין אחר.

• צבא אחד למדינה אחת: המסגרות הנפרדות של ארגון ההגנה, האצ״ל והלח״י — מחתרות שפעלו מחוץ להגנה — פורקו, וכל הלוחמים נועדו להשתלב בצה״ל.
• שבועת אמונים: נקבע נוסח שבועה אחיד שבו התחייב כל חייל לנאמנות למדינת ישראל ולחוקיה ולכפיפות לממשלה ולמפקדי צה״ל.
• ממלכתיות: תפיסה שהוביל בן־גוריון, שלפיה מוסדות המדינה והאינטרס הלאומי הכללי עומדים מעל שיוך מפלגתי, אידאולוגי או ארגוני.
• מעמד ירושלים: בשל מעמדה המיוחד של ירושלים לפי תוכנית החלוקה, פקודת צה״ל לא הוחלה עליה מיד; לכן פעלו בה לזמן קצר יחידות אצ״ל ולח״י כמסגרות נפרדות, עד ששולבו בצה״ל.

מניעי בן־גוריון בפירוק המחתרות ובפיזור מטה הפלמ״ח

פירוק הארגונים הנפרדים לא היה רק מהלך טכני, אלא מאבק רעיוני ופוליטי על דמותה של המדינה. בן־גוריון עמד על פירוקם מתוך שלושה מניעים מרכזיים:

1. גורם צבאי: במלחמה קיומית נדרש פיקוד אחיד ומטה כללי אחד. ריבוי כוחות חמושים עצמאיים עלול היה לסכן את ניהול המערכה וליצור מצב של צבא בתוך צבא.
2. גורם פוליטי: בן־גוריון ביקש לנתק את הצבא מזיקה מפלגתית. האצ״ל והלח״י זוהו עם התנועה הרוויזיוניסטית ועם חוגי ימין, ואילו הפלמ״ח — פלוגות המחץ של ההגנה — זוהה עם מפ״ם — מפלגת פועלים מאוחדת. החשש היה שנאמנות הלוחמים תהיה למפלגה ולא למדינה.
3. אי־אמון במסגרות עצמאיות: בן־גוריון חשש שמחתרות ומטה עצמאי יסרבו לקבל את מרות הממשלה ברגעי הכרעה או ינקטו מדיניות עצמאית.

התהליך לווה בקשיים: פירוק מסגרות ותיקות תוך כדי לחימה פגע בלכידות היחידות וברמת צה״ל, ויצר משברי אמון. עם זאת, הוא הוביל להשלמת בנייתו של צבא יחיד.

פרשת אלטלנה כמקרה מבחן

פרשת אלטלנה היא מקרה המבחן המרכזי של עקרון הממלכתיות. ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, הגיעה לחופי הארץ האונייה אלטלנה, שנשלחה בידי האצ״ל מצרפת. היא נשאה כ־900 לוחמים ונשק ותחמושת. מפקד האצ״ל, מנחם בגין, דרש שחלק מהנשק יועבר ליחידות האצ״ל בירושלים, שם טרם הוחלה פקודת צה״ל במלואה, והיתרה ליחידות האצ״ל ששולבו בצה״ל.

הממשלה הזמנית, בראשות בן־גוריון, דרשה להעביר את כל הנשק לצה״ל ללא תנאי. בן־גוריון ראה בדרישת בגין פגיעה בריבונות המדינה וניסיון להקים צבא בתוך צבא. כשנכשל המשא ומתן והאונייה הגיעה לחוף תל אביב, הורתה הממשלה להפעיל כוח. ב־22 ביוני 1948 נורתה אש תותחים לעבר האונייה, היא עלתה באש וטבעה. באירוע נהרגו 16 אנשי אצ״ל ושלושה חיילי צה״ל. בגין הורה ללוחמיו שלא להשיב אש כדי למנוע הידרדרות למלחמת אחים.

הפרשה הוכיחה את נחישות הממשלה לאכוף את ריבונותה ולבסס את צה״ל ככוח המזוין היחיד במדינה, גם במחיר כבד.

פירוק מטה הפלמ״ח

בחודש נובמבר 1948 הורה בן־גוריון על פירוק מטה הפלמ״ח — הפיקוד העליון הנפרד של הפלמ״ח. חשוב להבחין: הפירוק לא ביטל את הלוחמים עצמם ולא פיזר את החטיבות, אלא ביטל את המטה העצמאי והכפיף את כל יחידות הפלמ״ח ישירות למטה הכללי של צה״ל.

בן־גוריון טען שקיום מטה נפרד יוצר כפילות פיקודית, מפלה בין יחידות ומשמר זיקה פוליטית למפ״ם. למרות מחאות מצד מפקדי הפלמ״ח ואנשי תנועת העבודה, פורק המטה, ויחידות הפלמ״ח שולבו במבנה הרגיל של צה״ל.