יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

השיעור עוסק בגורל הקהילות היהודיות במרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב בשנים 1940–1943. הוא בוחן כיצד המערכה הצבאית, סוגי השלטון ועמדות האוכלוסייה המקומית עיצבו את מדיניות הרדיפה ואת דרכי ההתמודדות של היהודים.

המצב הפוליטי והמערכה הצבאית בצפון אפריקה

עם פרוץ המלחמה היו רוב שטחי צפון אפריקה תחת שליטה קולוניאלית אירופית. מרוקו ואלג׳יריה נשלטו בידי צרפת, תוניסיה הייתה מדינת חסות צרפתית, ולוב הייתה מושבה איטלקית מאז 1911. הקהילות היהודיות באזור היו ותיקות ומגוונות, ומעמדן הושפע ישירות ממדיניות המעצמה השלטת.

ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית. בעקבות הכניעה חולקה צרפת: החלק הצפוני נכבש בידי הגרמנים, ובדרום הוקמה ממשלת וישי — ממשלה צרפתית ששיתפה פעולה עם גרמניה ועמדה בראשות המרשל פטן. שטחי צרפת בצפון אפריקה נותרו תחת מרותה, ולכן הגיעה אליהם המדיניות האנטישמית של המשטר החדש.

המערכה בצפון אפריקה הייתה חלק מהמאבק בין מדינות הציר לבעלות הברית על השליטה בים התיכון ועל דרכי האספקה לתעלת סואץ. עבור גרמניה ואיטליה הייתה שליטה באזור אמצעי לפגיעה בבריטניה ולניתוק הקשר שלה למזרח התיכון. עבור בעלות הברית הייתה ההגנה על מצרים ועל תעלת סואץ יעד אסטרטגי מרכזי.

מדיניות שלטון וישי כלפי היהודים

זמן קצר לאחר הקמתה החלה ממשלת וישי לחוקק חוקים נגד היהודים בשטחי צפון אפריקה, לעיתים ביוזמה עצמית וללא דרישה גרמנית ישירה. באוקטובר 1940 פורסם "חוק המעמד" — חוק שהגדיר מיהו יהודי והטיל הגבלות חמורות על חיי הקהילות.

המדיניות כללה כמה צעדים מרכזיים:

• הדרה מהמרחב הציבורי: יהודים פוטרו ממשרות ממשלתיות, נאסרה עליהם עבודה בהוראה, בעיתונות, בקולנוע ובשידור, והוטלו מכסות על לימודי יהודים באוניברסיטאות ובבתי ספר.
• פגיעה כלכלית: רכוש יהודי הוחרם או הועבר לידיים לא יהודיות בתהליך שנקרא "אריזציה".
• ביטול זכויות אזרח: באלג׳יריה בוטלה "פקודת כרמיה", שהעניקה ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית עוד במאה ה־19, ומעמדם הידרדר למעמד של נתינים חסרי זכויות שוות.
• מחנות עבודה: יהודים אחדים, בעיקר חסרי נתינות מקומית ופליטים מאירופה, נשלחו למחנות עבודה במדבר סהרה, שם הועסקו בעבודות כפייה כגון סלילת מסילות ברזל.

במרוקו ניסה הסולטאן מוחמד החמישי לעכב או למתן חלק מהגזרות. הוא הדגיש כי כל נתיניו שווים בפניו, אך יכולתו הייתה מוגבלת ולא יכול היה לבטל את החוקים לחלוטין.

עמדת האוכלוסייה המקומית והאליטות הקולוניאליות

היחס ליהודים לא נבע רק מהשלטון המרכזי. בחלק מהמקומות סייעו פקידים, מושלים ונכבדים מקומיים באכיפת ההגבלות, מתוך הזדהות עם השלטון, מתוך רצון לשמור על מעמדם או מתוך תקווה להפיק תועלת כלכלית.

לצד שיתוף הפעולה הייתה גם אוכלוסייה רחבה שנותרה אדישה, וכן מקרים שבהם שכנים, סוחרים או מנהיגים מקומיים ניסו להקל על יהודים, להסתירם או לספק להם מזון ותעודות. התמונה הייתה מגוונת: היא השתנתה ממקום למקום בהתאם למסורת היחסים בין הקהילות, לאינטרסים כלכליים ולעוצמת הלחץ של השלטון.

המונח אליטות קולוניאליות מתייחס כאן למנהיגים, לפקידים ולמעמדות המקומיים ששיתפו פעולה עם השלטון האירופי והיו שותפים לניהול המדיניות בשטח. חלקם פעלו כנגד היהודים, וחלקם ניסו לצמצם את הפגיעה ככל שיכלו.

הכיבוש הגרמני הישיר בתוניסיה

תוניסיה הייתה המדינה היחידה בצפון אפריקה שבה התבצע כיבוש גרמני ישיר. בנובמבר 1942, לאחר שבעלות הברית פתחו בפלישה למרוקו ולאלג׳יריה במסגרת "מבצע לפיד", נכנסו כוחות גרמניים לתוניסיה כדי למנוע את נפילתה לידי בעלות הברית. מטרת הכיבוש הייתה להחזיק בשטח, להגן על דרכי הנסיגה של כוחות הציר ולעכב את התקדמות בעלות הברית.

בחודשי הכיבוש, שנמשכו עד מאי 1943, החמירה מאוד הפגיעה ביהודים. השלטונות הקימו יודנראט — מועצה יהודית שנכפתה על הקהילה ואולצה לגייס יהודים לעבודות כפייה. כ־5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה בקרבת החזית, שם סבלו מרעב, ממחלות ומפגיעת ההפצצות.

בנוסף הוטלו על הקהילה קנסות כבדים, רכוש רב נשדד, ויהודים נדרשו לענוד את הטלאי הצהוב — סימן שנועד לזהותם ולהשפילם. יישום הדרישה לא היה אחיד בכל המקומות, אך עצם קיומה ביטא את ניסיון הכיבוש להחיל על תוניסיה דפוסי רדיפה שמוכרים מאירופה.

יהודי לוב תחת השלטון האיטלקי והגרמני

לוב הייתה מושבה איטלקית, ועם התהדקות הברית בין מוסוליני להיטלר הוחלו בה בהדרגה חוקי הגזע האיטלקיים, שהחלו בשנת 1938. מצב היהודים החמיר ככל שהמלחמה התקדמה וככל שהחזית בלוב נעה בין כוחות הציר לבריטים.

בשנת 1942 הגיעו הרדיפות לשיאן: אלפי יהודים מאזור קירנאיקה גורשו למחנה ג׳אדו במדבר הלובי. במחנה שררו צפיפות, רעב ומחלות, ומאות יהודים מתו בתנאים הקשים.

יהודים בעלי נתינות בריטית או צרפתית שחיו בלוב גורשו למחנות באירופה, ובהם מחנה ברגן־בלזן. שם נותרו עד סוף המלחמה, וחלקם ניצלו רק לאחר שחרור המחנות.

שחרור צפון אפריקה בידי בעלות הברית

פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בנובמבר 1942 שינתה את כיוון המערכה. הכוחות הגרמניים והאיטלקיים נדחקו בהדרגה, ובמאי 1943 נכנעו כוחות הציר בתוניסיה. עם התקדמות בעלות הברית בוטלו בהדרגה חוקי הגזע, שוחררו עצורים ונסגרו מחנות עבודה.

לאחר השחרור נותרו הקהילות היהודיות עם פגיעה כלכלית, חברתית ונפשית עמוקה. הן נדרשו לשקם את חייהן לאחר שנות אפליה, גירוש ועבודת כפייה, תוך התמודדות עם זיכרון הרדיפות ועם השינוי במעמדן בתוך החברה המקומית.