יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש ליהודים בזמן ביצוע ״הפתרון הסופי״

בשלב זה של מלחמת העולם השנייה עברו הנאצים לרצח המוני של יהודים במסגרת ״הפתרון הסופי״ — התוכנית להשמדת יהודי אירופה באופן שיטתי. השיעור בוחן כיצד הגיבו אזרחים ומוסדות מקומיים בארצות הכבושות לנוכח גורל היהודים. הרעיון המרכזי הוא שהתגובות לא היו אחידות: הן נעו בין שיתוף פעולה, עמידה מן הצד וסיוע, והושפעו מתנאי המשטר, הכיבוש והחברה.

הגורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסייה

יחס האוכלוסייה המקומית לא נבע מגורם אחד בלבד. הוא הושפע משילוב של אופי המשטר, עוצמת הכיבוש, נוכחות מחתרות והיקף הקהילה היהודית.

• אופי המשטר והמסורת הפוליטית: במדינות בעלות מסורת דמוקרטית, כמו דנמרק ובלגיה, נטו אזרחים ומוסדות שלטון להגן על היהודים. היהודים נתפסו בהן כחלק מהאזרחות, והשלטון ראה עצמו מחויב להגן עליהם מתוך ערכים הומניטריים.
• אנטישמיות בחברה: במדינות שבהן הייתה אנטישמיות מושרשת — עוינות כלפי יהודים על רקע דתי, לאומי או גזעי — נמצאה לעיתים קרקע נוחה יותר לתעמולה הנאצית ולשיתוף פעולה. כך אירע, למשל, בקרואטיה, ברומניה ובפולין, שבהן נפגעו קהילות יהודיות קשות.
• עוצמת שלטון הכיבוש הנאצי: ככל שהשליטה הגרמנית הייתה ישירה והדוקה יותר, כך גברו הפחד והיכולת לכפות שיתוף פעולה. בשטחי ברית המועצות הכבושים הייתה מעורבות נאצית נרחבת, ולכן היו מקרים רבים של סיוע לנאצים מתוך פחד, הזדהות או תועלת.
• מידת העצמאות של השלטון המקומי: במדינות שזכו למידה מסוימת של עצמאות פנימית, כמו דנמרק, יכלו השלטון והציבור המקומי לפעול ביתר קלות להגנת היהודים. לעומת זאת, במקומות שבהם בוטלו מוסדות השלטון המקומיים, הצטמצמו אפשרויות ההצלה.
• פעילות מחתרות: במקומות שבהם פעלו מחתרות נגד הכיבוש, הפך לעיתים הסיוע ליהודים לחלק מהמאבק בנאצים. בבלגיה סייעה המחתרת במציאת מקומות מסתור ואף בחילוץ יהודים מרכבות שנועדו למחנות ההשמדה. מנגד, מחתרות אחרות לא ראו בהצלת יהודים חלק ממאבקן, ולעיתים אף הסתייגו מהם.
• מספר היהודים ומיקום המדינה: בקהילות קטנות ומשולבות יותר היה קל יותר להסתיר יהודים או לטעון שהם חלק מהאוכלוסייה המקומית. גם קרבה גיאוגרפית למדינה נייטרלית יכלה לאפשר הצלה; דנמרק ניצלה את קרבתה לשוודיה כדי להבריח יהודים רבים אליה בסירות.
• תעמולה ופחד: הנאצים השתמשו בתעמולה כדי לחזק אנטישמיות קיימת, ובטרור כדי להרתיע מסייעים. שילוב זה עודד חלק מהאוכלוסייה לשתף פעולה או להימנע מפעולה.

הגורמים השונים לא פעלו בנפרד. אנטישמיות חברתית יכלה להגביר שיתוף פעולה, אך מחתרת חזקה יכלה לצמצם אותו; שלטון מקומי עצמאי יכל לאפשר הצלה, וכיבוש ישיר יכל להקשות עליה. לכן יש לבחון כל מדינה לפי מכלול התנאים שלה.

דפוסי ההתנהגות של האוכלוסייה המקומית

את תגובות האוכלוסייה בארצות הכיבוש נהוג לחלק לשלושה דפוסים מרכזיים: שיתוף פעולה עם הנאצים, עמידה מן הצד וסיוע ליהודים. החלוקה אינה אומרת שכל אדם השתייך לקבוצה אחת באופן קבוע, אך היא מסייעת להבין את טווח ההתנהגויות שהתקיים בצל ההשמדה. הדפוסים השונים התקיימו לעיתים בו־זמנית באותה מדינה, ולעיתים אף באותה קהילה.

משתפי פעולה

משתפי פעולה הם יחידים, גופים או מנגנונים מקומיים שסייעו לנאצים ברדיפת היהודים, בריכוזם, בשמירה עליהם או בהסגרתם. חלקם פעלו מתוך אנטישמיות אידיאולוגית, כלומר מתוך הזדהות עם השנאה ליהודים. אחרים פעלו מתוך רצון ברכוש יהודי, מתוך פחד מעונש, או מתוך רצון לזכות בהטבות מהשלטון הכובש. במדינות מסוימות הוקמו יחידות שיטור מקומיות שסייעו באיסוף יהודים ובשמירה על הגטאות. שיתוף הפעולה הגביר את יכולת הנאצים לזהות יהודים, לרכז אותם ולשלוח אותם למחנות.

העומדים מן הצד

העומדים מן הצד הם אותם אזרחים שידעו על המתרחש, או יכלו לשער אותו, אך לא נקטו עמדה פעילה. רובם לא השתתפו ברצח ולא סייעו ליהודים. שתיקתם נבעה לעיתים מפחד מהעונש שהטילו הנאצים על מי שסייע ליהודים, לעיתים מאדישות, ולעיתים מהצורך לשרוד את תנאי המלחמה והכיבוש. העמידה מן הצד לא הייתה בהכרח תמיכה בנאצים, אך בפועל היא הקלה על הרדיפה, משום שלא יצרה מכשול חברתי משמעותי.

המסייעים ליהודים

מיעוט קטן של אזרחים בחר לסייע ליהודים למרות הסכנה. אנשים אלה הסתירו יהודים בבתים, בחוות או במנזרים, זייפו תעודות, העבירו מזון, סיפקו מידע או הבריחו יהודים מעבר לגבול. חלקם פעלו מתוך מניעים הומניטריים או דתיים, וחלקם מתוך תפיסה לאומית שראתה בהצלת יהודים חלק מהמאבק בכיבוש. הסיוע היה לעיתים מעשה של אדם בודד, ולעיתים פעולה מאורגנת של מחתרת, מוסד דתי או רשת אזרחית. מי שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, בלי לקבל תמורה, מוכרים בשם חסידי אומות העולם — תואר המוענק על ידי יד ושם לאנשים שאינם יהודים שהצילו יהודים בשואה מתוך מניע של הצלה ולא מתוך רווח.

מגבלות על הסיוע וההצלה

גם כאשר היה רצון לסייע, הסיוע ליהודים היה כרוך בקשיים כבדים. העונש שהטילו הנאצים על מי שסייע ליהודים היה לעיתים חמור מאוד, ולכן רבים חששו לפעול. לעיתים היה מדובר בסיוע חד־פעמי, אך הצלה מתמשכת דרשה רשת של אנשים, מקומות מסתור, מזון וסודיות. אנטישמיות חברתית, מחסור במשאבים וקושי להסתיר יהודים לאורך זמן הגבילו עוד יותר את אפשרויות ההצלה.

דוגמאות ממדינות שונות

ההבדלים בין המדינות מראים כיצד הגורמים השונים פעלו יחד. אין מדובר בגורל אחד ויחיד, אלא במכלול של תנאים שהשפיעו על אפשרויות ההצלה או על היעדרן.

• דנמרק: היהודים נתפסו כחלק מהאזרחות הדנית, והשלטון והציבור פעלו להגנתם. הקרבה לשוודיה הנייטרלית איפשרה הברחת יהודים רבים בסירות, וכך שולבו ערכי האזרחות, מבנה השלטון והנסיבות הגיאוגרפיות בפעולת הצלה רחבה.
• בלגיה: מחתרת מאורגנת ראתה בסיוע ליהודים חלק מהמאבק בכיבוש. חבריה סייעו במציאת מקומות מסתור, בזיוף תעודות ובחילוץ יהודים מרכבות שנועדו למחנות ההשמדה.
• פולין, רומניה וקרואטיה: אנטישמיות מושרשת וכיבוש או משטרים נוקשים יותר יצרו קרקע לשיתוף פעולה. קהילות יהודיות רבות נפגעו קשות, והאפשרות לקבל סיוע מקומי הייתה מצומצמת.
• שטחי ברית המועצות הכבושים: שליטה נאצית ישירה ואלימה הגבילה מאוד אפשרויות הצלה. היו גם מקרים של שיתוף פעולה מתוך פחד, הזדהות או תועלת.