מאקרו־כלכלה

השיעור עוסק בניתוח ההתנהגות הכלכלית של המשק הלאומי כמכלול, ולא של שוק אחד או עסק אחד. הרעיון המרכזי הוא שפעילותם של משקי בית, עסקים, ממשלה והבנק המרכזי משתקפת במדדים משותפים כגון תוצר, תעסוקה, רמת מחירים ותקציב המדינה. הבנת מדדים אלה מאפשרת לפרש מצבים של צמיחה, נסיגה ומדיניות כלכלית.

מיקרו־כלכלה ומאקרו־כלכלה

לימודי הכלכלה נחלקים לשני ענפים מרכזיים: מיקרו־כלכלה ומאקרו־כלכלה. מיקרו־כלכלה בוחנת יחידות כלכליות בודדות, כגון צרכן אחד, עסק אחד או שוק של מוצר מסוים. היא עוסקת, למשל, בקביעת המחיר והכמות בשוק העגבניות או בשוק הדירות להשכרה.

מאקרו־כלכלה בוחנת את המשק הלאומי כולו. היא אינה מתמקדת במוצר יחיד, אלא במשתנים מצרפיים, כלומר נתונים המתארים את הכלל. בין המשתנים המרכזיים: התוצר, רמת התעסוקה והאבטלה, רמת המחירים והאינפלציה, תקציב הממשלה, פעולות הבנק המרכזי, שוק מטבע החוץ והסחר הבין־לאומי.

לדוגמה, עלייה בשיעור האבטלה פוגעת בהכנסות משקי הבית ובצריכה, ואילו אינפלציה גבוהה מקשה על תכנון הוצאות והשקעות. שער החליפין, כלומר מחיר המטבע המקומי ביחס למטבעות זרים, משפיע על היצוא והיבוא. נתונים אלה נבחנים בדרך כלל לאורך זמן, כדי לזהות מגמות של התרחבות או האטה.

התוצר כמדד מרכזי לפעילות הכלכלית

התוצר הוא סך הערך הכספי של כל הסחורות והשירותים הסופיים שיוצרו במשק במהלך תקופה מוגדרת, לרוב שנה. כדי לחבר מוצרים ושירותים שונים, כגון טיפולים רפואיים, מחשבים ושירותי ייעוץ, מודדים אותם בערך כספי לפי מחירי השוק. התוצר אינו מדד מושלם לרווחה, אך הוא משמש מדד מרכזי להיקף הפעילות הכלכלית.

שינוי בתוצר בין תקופות מעיד על כיוון התפתחות המשק:

• צמיחה כלכלית: עלייה בתוצר בהשוואה לתקופה הקודמת. היא מבטאת התרחבות של הפעילות הכלכלית, גידול בכושר הייצור ושיפור ברמת החיים הממוצעת.
• נסיגה כלכלית, או מיתון: ירידה בתוצר בהשוואה לתקופה הקודמת. היא מלווה לרוב בירידה בהיקף הייצור, בצמצום מכירות של עסקים ובעלייה באבטלה.

תוצר מקומי גולמי ותוצר לאומי גולמי

יש שתי זוויות מרכזיות למדידת התוצר: מקום הייצור ובעלות על גורמי הייצור.

תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) הוא סך ערך הסחורות והשירותים הסופיים שיוצרו בתוך התחום הגיאוגרפי של המדינה, בלי קשר לזהות היצרנים. לכן הוא כולל גם תפוקה שנוצרה בידי עובדים זרים או חברות זרות הפועלות בישראל.

תוצר לאומי גולמי (תל"ג) הוא סך ערך הסחורות והשירותים הסופיים שיוצרו בידי גורמי ייצור בבעלות אזרחי המדינה, גם אם הם פועלים מחוץ לגבולותיה.

לדוגמה, שכרו של עובד זר המועסק בישראל נכלל בתמ"ג של ישראל, משום שהייצור התרחש בישראל, אך אינו נכלל בתל"ג של ישראל. לעומת זאת, רווחים של חברה ישראלית מסניף בחוץ לארץ נכללים בתל"ג של ישראל, משום שהחברה בבעלות ישראלית, אך אינם נכללים בתמ"ג של ישראל.

תוצר לאומי גולמי ותוצר לאומי נקי

הבחנה נוספת קשורה לרכיב הפחת. פחת הוא הירידה בערכם של נכסי הון פיזיים, כגון מכונות, ציוד ומבנים, עקב בלאי, שחיקה או התיישנות טכנולוגית במהלך הייצור.

תוצר לאומי גולמי (תל"ג) מודד את התוצר לפני ניכוי הפחת. תוצר לאומי נקי (תל"ן) מודד את התוצר לאחר ניכוי הפחת.

תל"ן = תל"ג − פחת

חישוב התוצר לפי גישת השימושים

אחת הדרכים המרכזיות למדידת התוצר היא גישת השימושים, ולפיה התוצר שווה לסך כל ההוצאות על מוצרים ושירותים סופיים במשק.

הנוסחה המקובלת היא:

Y = C + I + G + (EX − IM)

• צריכה פרטית (C): הוצאות משקי הבית על סחורות ושירותים לצריכה שוטפת, כגון מזון, ביגוד, מוצרי חשמל, שירותי בריאות ופנאי.
• השקעה (I): הוצאות של עסקים ומשקי בית על נכסים שנועדו להרחיב את כושר הייצור או את הרווחה בעתיד, כגון מכונות, ציוד, מבני תעשייה ובניית דירות מגורים.
• צריכה ציבורית (G): הוצאות הממשלה והרשויות המקומיות על שירותים ציבוריים, כגון שכר מורים, רופאים ושוטרים, רכישת ציוד ביטחוני ופיתוח תשתיות.
• יצוא נטו (EX − IM): ההפרש בין היצוא ליבוא. יצוא (EX) הוא מכירת מוצרים ושירותים לחוץ לארץ, ויבוא (IM) הוא רכישת מוצרים ושירותים מחוץ לארץ. כאשר היצוא גדול מהיבוא, יצוא הנטו חיובי ומגדיל את התוצר.

תקציב המדינה וגירעון תקציבי

הממשלה משפיעה על הפעילות הכלכלית באמצעות תקציב המדינה. התקציב כולל את הכנסות המדינה ואת הוצאותיה, והוא משמש גם ככלי לחלוקת משאבים ולקביעת סדרי עדיפויות לאומיים.

הכנסות המדינה מבוססות בעיקר על גביית מסים. מסים ישירים הם מסים המוטלים ישירות על הכנסה או רווח, כגון מס הכנסה ומס חברות. מסים עקיפים מוטלים על צריכה ופעולות קנייה, כגון מס ערך מוסף ומכס.

הוצאות המדינה כוללות צריכה ציבורית, תשלומי העברה כגון קצבאות, ותשלומי ריבית על חובות המדינה. תשלומי העברה הם תשלומים שהממשלה מעבירה לציבור בלי לקבל בתמורה מוצר או שירות באותו מועד.

גירעון תקציבי נוצר כאשר סך הוצאות הממשלה עולה על סך הכנסותיה. במצב כזה הממשלה צריכה לממן את הפער, לרוב באמצעות נטילת הלוואות מהציבור על ידי הנפקת איגרות חוב ממשלתיות או באמצעות אשראי ממקורות אחרים. איגרות חוב ממשלתיות הן ניירות ערך שהממשלה מוכרת לציבור, והרוכשים מקבלים בתמורה ריבית והחזר קרן במועדים שנקבעו.

מדיניות פיסקלית ומדיניות מוניטרית

הממשלה והבנק המרכזי משתמשים בכלים שונים כדי להשפיע על המשק, לייצב אותו ולעודד תעסוקה וצמיחה.

מדיניות פיסקלית

מדיניות פיסקלית היא מדיניות של הממשלה, המתבצעת באמצעות שינוי בהוצאות הממשלה ובשיעורי המסים. מטרתה להשפיע על הביקוש המצרפי, כלומר על סך הביקוש של כלל המשק למוצרים ושירותים.

• מדיניות פיסקלית מרחיבה מופעלת בעת נסיגה כלכלית או אבטלה גבוהה. במסגרתה הממשלה מגדילה את הוצאותיה, למשל באמצעות השקעה בתשתיות, או מפחיתה מסים. צעדים אלה מגדילים את הביקוש במשק, מעודדים ייצור ומסייעים להגדלת התוצר והתעסוקה.
• מדיניות פיסקלית מרסנת מופעלת בעת אינפלציה גבוהה או ביקוש גבוה מדי. במסגרתה הממשלה מקטינה הוצאות או מעלה מסים, כדי לצנן את הביקוש ולהפחית לחצים על המחירים.

מדיניות מוניטרית

מדיניות מוניטרית מנוהלת בידי הבנק המרכזי, בישראל: בנק ישראל. היא מתבצעת בעיקר באמצעות שינוי שער הריבית במשק והשפעה על כמות הכסף. מטרתה לשמור על יציבות המחירים ועל יציבות המערכת הפיננסית. החלטות הריבית משפיעות על עלות האשראי של משקי בית ועסקים: העלאת ריבית עשויה להקטין הוצאות אשראי ולצנן ביקושים, והורדת ריבית עשויה להוזיל אשראי ולעודד צריכה והשקעה. בניגוד למדיניות הפיסקלית, המדיניות המוניטרית אינה נקבעת ישירות בתקציב הממשלה.