המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם ובניית המשטר הנאצי

השיעור עוסק בתהליך שבו הפכה גרמניה מרפובליקה דמוקרטית למשטר נאצי ריכוזי, ובמדיניות שהמשטר החדש נקט כלפי היהודים בשנים 1933–1939. הרעיון המרכזי הוא שהמעבר לא התרחש בבת אחת: הוא התבסס על צעדים שנחזו כחוקיים, על טרור ועל התאמת מוסדות המדינה והחברה לאידיאולוגיה הנאצית. במקביל, המדיניות כלפי היהודים עשתה מהדרה חברתית וכלכלית ועד לאלימות גלויה.

עליית היטלר לשלטון ותחילת פירוק הדמוקרטיה

ב-30 בינואר 1933 מינה הנשיא פאול פון הינדנבורג את אדולף היטלר לקנצלר, כלומר לראש הממשלה בגרמניה. המינוי נעשה לפי חוקת ויימאר, החוקה הדמוקרטית של גרמניה באותה עת, על רקע משבר כלכלי, אבטלה קשה וחולשת המערכת הפוליטית. עם כניסתו לתפקיד החל היטלר לפעול להחלשת מוסדות הדמוקרטיה ולריכוז כוח בידי המפלגה הנאצית. התהליך כלל חקיקה, צווים, הפעלת טרור ומה שכונה האחדה: התאמת מוסדות המדינה, הכלכלה והחברה לעקרונות הנאציים.

שריפת הרייכסטאג וצו החירום להגנת העם והמדינה

בסוף פברואר 1933 הוצת בניין הרייכסטאג, הוא הפרלמנט הגרמני. הנאצים האשימו את הקומוניסטים בהצתה וטענו כי המדינה נתונה בסכנה. בעקבות זאת חתם הנשיא הינדנבורג על צו החירום להגנת העם והמדינה. הצו ביטל זכויות אזרח בסיסיות, בהן חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש ההתאגדות, והתיר מעצרים ללא צו בית משפט. בפועל שימש הצו כלי לפגיעה ביריבים פוליטיים, והוא נשאר בתוקף עד נפילת המשטר.

חוק ההסמכה וביטול הפרדת הרשויות

במרץ 1933 נחקק חוק ההסמכה, שהעניק לממשלה סמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג. החוק איפשר גם חקיקה שסותרת את חוקת ויימאר, ולכן פגע קשות בעיקרון הפרדת הרשויות. למעשה, הרייכסטאג איבד את יכולתו לפקח על הממשלה, והיטלר הפך לגורם השולט בחקיקה. צעד זה היה שלב מכריע בהפיכת גרמניה מרפובליקה פרלמנטרית לדיקטטורה.

מחנות הריכוז הראשונים ושלטון הטרור

כבר במרץ 1933 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו. מחנה ריכוז היה מתקן כליאה שנועד בתחילה בעיקר לאסירים פוליטיים, ובהם קומוניסטים ומתנגדי משטר. עם הזמן הפכו המחנות ממתקנים זמניים למנגנון קבע של דיכוי והרתעה. המעצרים נעשו לעיתים ללא משפט, והידיעה על קיום המחנות הרתיעה אזרחים רבים מהתנגדות גלויה למשטר.

תהליך ההאחדה וביטול מוקדי הכוח

באביב ובקיץ 1933 פעל המשטר לביטול מוקדי כוח עצמאיים. חוק האחדת גרמניה ביטל את העצמאות של מדינות גרמניה והעביר סמכויות לשלטון המרכזי. באפריל 1933 נחקק החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שאיפשר סילוק יהודים ופקידים שנחשבו ללא נאמנים מהמנגנון הציבורי. במאי 1933 פורקו האיגודים המקצועיים ובמקומם הוקמה חזית העבודה הגרמנית, גוף שנועד להכפיף את הפועלים למשטר. ביולי 1933 נאסרה פעילותן של כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית. במאי 1933 נשרפו גם ספרים של יוצרים יהודים ושל יוצרים שנחשבו לבלתי רצויים, כחלק מהשתלטות על התרבות.

ליל הסכינים הארוכות וביסוס שלטונו האישי של היטלר

ביוני 1934 הורה היטלר על חיסול צמרת ארגון ה-SA, פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, במהלך שכונה ליל הסכינים הארוכות. היטלר חשש מכוחו של הארגון ומהדרישה לבצע מהפכה חברתית רחבה יותר, וביקש להרגיע את הצבא ואת בעלי ההון. חיסול ה-SA חיזק את מעמד ה-SS, ארגון המשמר הנאצי. לאחר מות הנשיא הינדנבורג באוגוסט 1934 איחד היטלר את משרת הנשיא עם משרת הקנצלר והכריז על עצמו כפיהרר, כלומר כמנהיג העליון. חיילי הצבא נשבעו לו אמונים אישית, ובכך הושלם ריכוז השלטון בידיו.

ציר זמן: בניית המשטר הנאצי והמדיניות כלפי היהודים 1933–1939

בשנים 1933–1939 התרחשו במקביל שני תהליכים קשורים: ביסוס המשטר הנאצי בתוך גרמניה, והחמרה הדרגתית של המדיניות כלפי היהודים. התהליך החל בצעדי חקיקה ודחיקה כלכלית, נמשך בשלילת אזרחות, והגיע ב-1938 לאלימות פיזית רחבה.

יום החרם והחקיקה האנטי-יהודית הראשונה

ב-1 באפריל 1933 הכריז המשטר על חרם נגד עסקים ובעלי מקצועות חופשיים של יהודים. אנשי SA, אנשי פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, עמדו ליד חנויות יהודיות, ניסו למנוע מלקוחות להיכנס והפיצו מסרים אנטי-יהודיים. החרם היה מפגן כוח וסימן את תחילת הדחיקה הכלכלית של היהודים. מטרת הצעדים הייתה להפריד את היהודים מהחברה הגרמנית, לפגוע בפרנסתם ולדחוף אותם להגירה. כעבור ימים אחדים נחקק החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהביא לפיטורי יהודים ממשרות ציבוריות ולפגיעה בפרנסתם.

חוקי נירנברג והגדרת היהודים על פי גזע

בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג, שהפכו את האפליה נגד היהודים לחוק רשמי. חוק אזרחות הרייך קבע כי רק מי שנחשב בעל דם גרמני זכאי לאזרחות מלאה ולזכויות פוליטיות. היהודים הוגדרו כנתינים בלבד, ולכן נשללה מהם אזרחותם. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני אסר על נישואים ועל יחסי מין בין יהודים לבין גרמנים, והטיל איסורים נוספים שנועדו להפריד בין היהודים לחברה הגרמנית.

אריזציה ונישול כלכלי

במקביל לחקיקה פעל המשטר לדחוק את היהודים מן הכלכלה באמצעות אריזציה. הכוונה היא להעברת עסקים, רכוש ונכסים מבעלות יהודית לידי גרמנים שכונו אריים, תחילה בלחץ ובאיומים ובהמשך באופן כפוי ומעוגן בחוק. בעלי עסקים יהודים נאלצו למכור את רכושם במחירים נמוכים, ולעיתים ללא תמורה של ממש. כך נשללו מקורות הפרנסה של יהודים רבים, והוגברה התלות שלהם בהחלטות המשטר.

ליל הבדולח והחרפת האלימות

בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 התחולל בגרמניה ובאוסטריה פוגרום, כלומר התפרצות אלימות המונית, שכונה ליל הבדולח. אנשי המשטר והמפלגה שרפו בתי כנסת, החריבו חנויות ודירות, פגעו ביהודים ועצרו כ-30,000 גברים יהודים שנשלחו למחנות ריכוז. האלימות הוצגה כתגובה להתנקשות בדיפלומט גרמני בפריז, אך בפועל הייתה פעולה מאורגנת של המשטר. בעקבות האירוע הוטל על היהודים קנס כבד, הוגבלו עוד יותר אפשרויות החינוך והפרנסה שלהם, והואצה מדיניות הדחיקה וההגירה.