צמיחת הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה־19

השיעור עוסק במעבר מתפיסות שייכות ישנות אל תודעה לאומית חדשה, שהפכה את הלאום למסגרת מרכזית של זהות ופוליטיקה. הרעיון המרכזי הוא שהלאומיות המודרנית לא הייתה רק רגש, אלא תפיסה ששינתה את האופן שבו אנשים הגדירו את עצמם, את הקהילה שלהם ואת זכותם להגדרה עצמית.

מבוא להוראת נושא הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה־19

הלאומיות המודרנית היא תופעה פוליטית, חברתית ותרבותית שהתגבשה באירופה בסוף המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19. היא מבוססת על תודעה משותפת, על רגש קרבה בין בני קבוצה ועל שאיפה לחיות במסגרת מדינית שבה הקבוצה יכולה לבטא את ייחודה.

הלאומיות נחשבת מודרנית משום שהיא קשורה בעידן של מדינות, אזרחות והמונים. היא לא נשענה רק על נאמנות לשושלת מלוכנית או לקהילה דתית, אלא הציעה מוקד חדש של זהות ותביעה להגדרה עצמית.

מן המושג לאומיות נגזר המושג לאום: קבוצת אנשים בעלת זהות משותפת, השואפת להגדרה עצמית פוליטית בטריטוריה מסוימת, כלומר במולדת. הגדרה עצמית פוליטית פירושה שהקבוצה מבקשת לקבוע בעצמה את מסגרת השלטון שלה. בני הלאום חולקים תודעה לאומית, כלומר תחושת שייכות ללאום והכרה בזכותו להגדרה עצמית, וכן זיקה לשטח ההיסטורי שלהם, גם אם הם מפוזרים בפועל בין אזורים שונים.

המאפיינים המלכדים את בני הלאום נחלקים לשלושה סוגים עיקריים:

• מאפיינים תרבותיים: שפה לאומית, סמלים כגון דגל והמנון, היסטוריה משותפת, מיתוסים, פולקלור ולעיתים גם דת משותפת.
• מאפיינים פוליטיים: השאיפה לריבונות העם ולעצמאות מדינית, כלומר שהעם הוא מקור הסמכות השלטונית והוא בוחר את נציגיו.
• מאפיינים חברתיים: תחושת שייכות, ערבות הדדית ואחדות, המטשטשות הבדלי מעמד לטובת זהות לאומית כוללת.

שלושת המאפיינים אינם חייבים להופיע יחד בעוצמה שווה בכל לאום. לעיתים השפה בולטת במיוחד, לעיתים ההיסטוריה המשותפת, ולעיתים השאיפה המדינית היא שמרכזת את התנועה הלאומית.

עליית הלאומיות חוללה שני שינויים מרכזיים. הראשון הוא שינוי במסגרות ההשתייכות: במקום הגדרה עצמית לפי דת, יישוב מקומי או נאמנות לשליט, הופיעה הזדהות עם לאום, טריטוריה לאומית וסמלים משותפים. השני הוא שינוי במפה המדינית: אימפריות רב־לאומיות ונסיכויות מפוצלות איבדו בהדרגה את מקומן המרכזי לטובת מדינות לאום מאוחדות או שאיפה להקימן.

במקומות שבהם העם היה מפוצל בין נסיכויות, כמו באזורים דוברי גרמנית ואיטלקית, התחזקה השאיפה לאיחוד. במקומות שבהם שלטו אימפריות על עמים שונים, התחזקה השאיפה לעצמאות ולהפרדה מן השלטון הזר.

להבנת התקופה יש להבחין בין זהות טרום־לאומית לבין זהות לאומית. זהות טרום־לאומית נשענה על השתייכות דתית, נאמנות אישית לשליט או זיקה לאזור מגורים צר, ולא כללה בהכרח שאיפה להגדרה עצמית פוליטית. זהות לאומית נשענת על השתייכות ללאום, זיקה למולדת, טיפוח תרבות משותפת ושאיפה להקמת מדינת לאום ריבונית, כלומר מדינה שבה הריבונות נתפסת כשייכת ללאום.

המעבר בין הזהויות לא היה מיידי או אחיד. אנשים יכלו להמשיך להגדיר עצמם גם לפי דתם או אזורם, אך הלאומיות הוסיפה עליהם שכבת שייכות חדשה ותבעה ממנה משמעות פוליטית.

הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה־19

התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19 צמחו מתוך שילוב של גורמים רעיוניים, פוליטיים וכלכליים־חברתיים. אין לראותם כרשימה נפרדת בלבד; לעיתים הם חיזקו זה את זה ויצרו תנאים להפצת הרעיון הלאומי ולפעולה ציבורית.

תנועה לאומית היא קבוצה או זרם פוליטי הפועל למען זכויותיו של לאום, לרוב עצמאות, איחוד או הגנה על תרבותו ושפתו. רעיון חדש היה זקוק לאמצעי הפצה, ואירוע פוליטי היה זקוק לשפה ולסמלים כדי להפוך לתנועה רחבה.

גורמים רעיוניים

• תנועת ההשכלה: תנועה רעיונית שצמחה באירופה במאה ה־18 והדגישה שכל, תבונה וזכויות טבעיות. הוגי התנועה טענו שהשלטון צריך להישען על הסכמת העם, ובכך העבירו את רעיון החירות מן הפרט אל הכלל: לכל עם יש זכות להגדרה עצמית.
• ההשכלה עודדה גם ביקורת על זכויות היתר של האצולה והכמורה, ולכן ערערה את הלגיטימציה של הסדר הישן.
• התנועה הרומנטית: תנועה תרבותית שהדגישה רגש, דמיון, התרפקות על העבר וטיפוח שירי עם, אגדות ושפה לאומית. היא סייעה לעורר גאווה לאומית וללכד את בני העם סביב מורשת משותפת.
• איסוף שירי עם, אגדות ומנהגים עתיקים נתפס כדרך לשמר את ייחודו של העם ולהוכיח שמדובר בקבוצה בעלת עבר משותף.
• תהליך החילון: ירידה בסמכותן של הכנסייה והדת הממוסדת. התהליך אפשר חשיבה עצמאית ובחירה חופשית יותר של מנהיגים, אך גם יצר חלל זהותי; הלאומיות הציעה חלופה של שייכות וגאווה משותפת.
• ככל שהדת חדלה להיות מסגרת בלעדית להסבר העולם ולניהול הקהילה, עלה הצורך בעקרונות חדשים של ערבות הדדית בין אנשים שלא הכירו זה את זה.

ההשכלה הדגישה זכויות וריבונות העם, ואילו הרומנטיקה הדגישה את הייחוד התרבותי והרגשי של הלאום.

גורמים פוליטיים

• המהפכה האמריקאית (1776): שלוש עשרה המושבות הבריטיות באמריקה התאחדו והכריזו על עצמאות. האירוע הראה שעם יכול להתארגן ולהקים מסגרת מדינית ריבונית על פי עקרונות של בחירה והסכמה.
• הדוגמה האמריקאית לא התרחשה באירופה עצמה, אך היא השפיעה על הוגים ופעילים באירופה באמצעות כתבים ודיונים.
• המהפכה הצרפתית (1789): אזרחי צרפת קמו נגד המלוכה המוחלטת והעבירו את הריבונות אל העם. הכרזת זכויות האדם והאזרח והסיסמה "חירות, שוויון ואחווה" היו למקור השראה לתנועות לאומיות שביקשו שחרור מדיני ושוויון זכויות.
• המהפכה יצרה גם שפה פוליטית חדשה של אזרחות, חוקה וזכויות.
• כיבושי נפוליאון: נפוליאון ביטל סדרי שלטון ישנים והפיץ רעיונות של שוויון בפני החוק באמצעות הקוד הנפוליאוני. עם זאת, שלטונו בעמים כבושים עורר התנגדות לאומית וחיזק את השאיפה להשתחרר משלטון זר ולהקים מדינה עצמאית.
• הניסיון הנפוליאוני הראה ששינוי פוליטי אפשרי, אך גם לימד ששלטון זר עלול לדכא את ייחודם של העמים.

גורמים כלכליים־חברתיים

• המהפכה התעשייתית: מנוע הקיטור, מסילות הברזל והרכבות הגבירו את הניידות של אנשים, סחורות ורעיונות. כך נוצר קשר הדוק יותר בין אזורים שונים, והתחזקה תחושת שותפות בתוך מרחב ארצי משותף.
• התחבורה המהירה אפשרה גם מפגש בין אנשים ממחוזות שונים ויצרה שווקים רחבים יותר.
• תהליך העיור: איכרים רבים עזבו את הכפרים ועברו לערים התעשייתיות. המעבר שבר מסגרות מסורתיות ויצר ניכור וזרות; הלאומיות הציעה למהגרים העירוניים זהות חדשה ותחושת שייכות לקהילה רחבה.
• בעיר הגדולה נפגשו מהגרים ממקומות שונים, ולעיתים גילו שפה או מוצא משותפים.
• התרחבות הדפוס והתקשורת: העלייה באחוז יודעי קרוא וכתוב והתפשטות העיתונים, הספרים וכתבי העת בשפת העם אפשרו להפיץ רעיונות לאומיים במהירות. הדפוס סייע גם לגבש שפה אחידה ותרבות משותפת באזורים נרחבים.