מסחר בין משקים ורווחי חליפין

פתיחה למסחר משנה את בחירות הייצור והצריכה של משק קטן ושל שני משקים. המסחר אינו מגדיל בהכרח את יכולת הייצור העצמית, אלא מאפשר להמיר מוצר אחד במשנהו בתנאי חליפין טובים יותר מהעלות האלטרנטיבית הפנימית. כאשר המחיר היחסי בטווח המתאים, הצריכה האפשרית לאחר מסחר יכולה להיות רחבה יותר מגבול אפשרויות הייצור.

משק קטן מול מחיר עולמי נתון

משק קטן הוא משק שאינו משפיע על המחירים בשוק העולמי, ולכן הוא רואה את המחירים הבינלאומיים כנתונים. אם לא נאמר אחרת, מניחים שאין עלויות הובלה או מכשולים אחרים, ולכן המחיר המקומי של מוצר סחיר שווה למחירו העולמי. יבוא: רכישה של מוצר בידי צרכנים במשק מיצרנים במשק אחר. יצוא: מכירה של מוצר בידי יצרנים במשק לצרכנים במשק אחר.

במשק סגור, הכמות המיוצרת שווה לכמות הנצרכת בכל מוצר. במשק פתוח, הייצור והצריכה אינם חייבים להיות שווים: המשק יכול לייצר כמות גדולה יותר של מוצר מסוים ולמכור את העודף, או לייצר כמות קטנה יותר ולהשלים את החסר ברכישה מהחוץ. לכן שיווי המשקל אינו נקבע בהכרח בנקודה שבה הביקוש המקומי שווה להיצע המקומי, אלא בנקודה שבה בחירת הייצור והצריכה תואמת את המחירים העולמיים.

כאשר המחיר העולמי של מוצר X נמוך מהמחיר שהיה מתקבל במשק סגור, הצרכנים במשק יגדילו את רכישת X מהחוץ, והיצרנים המקומיים יצמצמו את ייצורו. כאשר המחיר העולמי של X גבוה מהמחיר שהיה מתקבל במשק סגור, היצרנים ימכרו חלק גדול יותר מהתוצרת לחוץ, והצרכנים המקומיים יצרכו פחות. בשני המקרים, המחיר העולמי מכוון את הייצור ואת הצריכה.

קביעת דפוסי מסחר בין שני משקים

כדי לקבוע מה כל משק ייצר ומה הוא יסחור, משווים את המחיר היחסי של המוצרים לבין העלות האלטרנטיבית של הייצור. המחיר היחסי של מוצר X הוא כמות מוצר Y שניתן לקבל תמורת יחידה אחת של X, כלומר היחס Px/Py. העלות האלטרנטיבית של X היא כמות Y שהמשק מוותר עליה כדי לייצר יחידה נוספת של X.

אם פועל אחד יכול לייצר 4 יחידות X או 6 יחידות Y, העלות האלטרנטיבית של יחידת X היא 1.5 יחידות Y. ויתור על ייצור 4 יחידות X מאפשר לייצר 6 יחידות Y, ולכן כל יחידת X שקולה ל־1.5 יחידות Y. באופן דומה, העלות האלטרנטיבית של יחידת Y היא שני שלישים של יחידת X. חישוב זה מאפשר להשוות בין משקים שונים גם כאשר היצרנות המוחלטת שלהם שונה.

אם המחיר היחסי של X גבוה מהעלות האלטרנטיבית של X במשק, משתלם למשק להגדיל את ייצור X, למכור אותו תמורת Y ולייבא Y. אם המחיר היחסי של X נמוך מהעלות האלטרנטיבית של X, משתלם למשק לייצר דווקא Y, לייצא Y ולייבא X. אם המחיר היחסי שווה בדיוק לעלות האלטרנטיבית, המסחר אינו משנה את מצב המשק לעומת ייצור עצמי; במקרה כזה המשק עשוי שלא לשנות את נקודת הייצור או הצריכה שלו.

בין שני משקים, דפוס המסחר נקבע לפי יתרון יחסי: משק יתמחה במוצר שבו העלות האלטרנטיבית שלו נמוכה יותר. יתרון יחסי אינו זהה ליתרון מוחלט. יתרון מוחלט הוא יכולת לייצר מוצר בפחות גורמי ייצור, אך הוא אינו קובע בהכרח את דפוס המסחר.

גם משק שמייצר את שני המוצרים בפחות יעילות יכול להרוויח ממסחר, אם העלות האלטרנטיבית שלו שונה מזו של המשק האחר. כדי שמסחר יתקיים בפועל, נדרש ביקוש הדדי: כל משק צריך לרצות לצרוך את המוצר שבו אין לו יתרון יחסי.

טווח מחירי חליפין המועיל לשני הצדדים

מסחר בין שני משקים אינו מתקיים בכל מחיר. רווחי חליפין הם השיפור במצב המשק שנובע מכך שהמחיר היחסי מאפשר לו לקבל יותר מהמוצר השני תמורת המוצר שהוא מייצר, בהשוואה להמרה הפנימית דרך גבול אפשרויות הייצור.

כדי ששני הצדדים יסכימו לסחור, המחיר היחסי חייב להיות בין העלויות האלטרנטיביות של שני המשקים. אם העלויות האלטרנטיביות זהות, אין יתרון יחסי ולכן אין רווחי חליפין. אם העלויות שונות, קיים טווח מחירים שבו כל צד מקבל תמורה טובה יותר מאשר ייצור עצמי.

דוגמה: במשק א' כל פועל יכול לייצר 2 יחידות X או 4 יחידות Y; במשק ב' כל פועל יכול לייצר 3 יחידות X או 3 יחידות Y. במשק א' העלות האלטרנטיבית של יחידת X היא 2 יחידות Y. במשק ב' העלות האלטרנטיבית של יחידת X היא יחידת Y אחת. לכן למשק ב' יש יתרון יחסי ב-X, ולמשק א' יש יתרון יחסי ב-Y.

מחיר יחסי של X	תמריץ משק ב'	תמריץ משק א'	אפשרות מסחר
נמוך מיחידת Y אחת	אין תמריץ לייצא X	מעוניין לייבא X, אך אין מוכר יעיל	אין מסחר הדדי
בין יחידת Y אחת ל־2 יחידות Y	מרוויח מייצוא X	מרוויח מייבוא X	מסחר מועיל לשני המשקים
שווה לאחד הגבולות	אחד הצדדים אדיש	הצד השני עשוי להרוויח	אין שיפור משותף
גבוה מ־2 יחידות Y	מרוויח מייצוא X	אין תמריץ לייבא X	אין מסחר הדדי

אם המחיר היחסי של X הוא, למשל, 1.5 יחידות Y, משק ב' מייצא X ומקבל עבורו יותר מאשר היה מרוויח בייצור עצמי של Y. משק א' מייבא X ומשלם עבורו פחות מהעלות האלטרנטיבית של ייצור X במשק א'. שני המשקים יכולים לבחור נקודות צריכה שלא היו אפשריות להם ללא מסחר.

אפשרויות ייצור ואפשרויות צריכה לאחר מסחר

גבול אפשרויות הייצור מתאר את הצירופים שהמשק יכול לייצר בעצמו, בהינתן גורמי הייצור והטכנולוגיה. גבול אפשרויות הצריכה לאחר מסחר מתאר את הצירופים שהמשק יכול לצרוך לאחר שהוא מייצר נקודה אחת על גבול הייצור ומבצע חליפין במחירים העולמיים.

כאשר המשק סוחר במחיר יחסי קבוע, קו הצריכה שלו עובר דרך נקודת הייצור ושיפועו שווה ליחס המחירים Px/Py בסימן שלילי. אם המחיר היחסי שונה מהעלות האלטרנטיבית במשק, קו הצריכה יכול להימצא מעל גבול אפשרויות הייצור, פרט לנקודת הייצור עצמה. לכן המשק יכול לצרוך צירוף שנמצא מחוץ ליכולת הייצור העצמית שלו. אם המחיר היחסי שווה לעלות האלטרנטיבית, קו הצריכה חופף לגבול אפשרויות הייצור, ולכן המסחר אינו מרחיב את אפשרויות הצריכה.

הפער בין הייצור לצריכה קובע את היקף המסחר. אם צריכת מוצר מסוים גדולה מהייצור המקומי שלו, המשק מייבא את ההפרש. אם הייצור גדול מהצריכה, המשק מייצא את ההפרש. נקודת הצריכה שנבחרת בפועל תלויה בהעדפות הצרכנים: היא הנקודה על קו הצריכה שמייצגת את הצירוף המועדף ביותר מבין הצירופים הזמינים לאחר מסחר.