סגירת פער אבטלה או עודף ביקוש במודל הקיינסיאני

השיעור עוסק במצבים שבהם התוצר של שיווי המשקל אינו תואם את התוצר של תעסוקה מלאה, ובאופן שבו מדיניות פיסקאלית יכולה לתקן פער כזה. הרעיון המרכזי הוא שפער התוצר אינו זהה לשינוי התקציבי הנדרש: יש לתרגם את הפער לשינוי ברכיב האוטונומי של הביקוש המצרפי באמצעות המכפיל.

זיהוי פער דפלציוני ופער אינפלציוני

בקורס מקובל לסמן את התוצר בפועל או את תוצר שיווי המשקל ב־Y*, ואת התוצר של תעסוקה מלאה ב־Yf. תעסוקה מלאה אינה אומרת אבטלה אפסית, אלא מצב שבו שיעור האבטלה בפועל שווה לשיעור האבטלה הטבעי, וכל גורמי הייצור מנוצלים בהיקף הרצוי להם. לכן ייתכנו גם בתעסוקה מלאה מקרים של אבטלה חיכוכית, כגון אדם שסיים לימודים וטרם מצא עבודה.

כאשר Y* נמוך מ־Yf, המשק נמצא באבטלה ונוצר פער דפלציוני. זהו הגידול הדרוש ברכיב האוטונומי של הביקוש המצרפי שיביא לכך שתוצר שיווי המשקל יעלה וישתווה לתוצר של תעסוקה מלאה. כאשר Y* גבוה מ־Yf, המשק נמצא באופן זמני בתעסוקת יתר, ונוצר פער אינפלציוני. פער אינפלציוני מוגדר כעודף הביקוש המצרפי האוטונומי ביחס לנדרש לתעסוקה מלאה.

במודל הקיינסיאני הפשוט מניחים שהמחירים קבועים כל עוד המשק אינו מגיע לפער אינפלציוני. לכן בשלב הראשון של הניתוח בודקים את רמת התוצר ואת גודל הפער, ורק לאחר מכן את תהליך המחירים המתקן.

פער התוצר והשינוי האוטונומי הדרוש

פער התוצר הוא ההפרש בין רמות התוצר. בפער דפלציוני מדובר בהפרש Yf − Y*, ובפער אינפלציוני בהפרש Y* − Yf. לעומת זאת, הפער הדפלציוני או הפער האינפלציוני אינם ההפרש בתוצר עצמו, אלא גודל השינוי הנדרש בביקוש האוטונומי, כלומר ברכיב שאינו תלוי ברמת התוצר.

הקשר בין השניים נקבע באמצעות המכפיל הקיינסיאני הפשוט. אם הנטייה השולית להוציא מתוך התוצר היא MPE, המכפיל הוא K = 1/(1 − MPE). לכן:

פער דפלציוני = (Yf − Y*) / K.
פער אינפלציוני = (Y* − Yf) / K.

במשק פתוח יש להתחשב גם בנטייה השולית לייבא, משום שחלק מההוצאה אינו מגדיל את התוצר המקומי. לכן הנטייה השולית להוציא על תוצר מקומי עשויה להיות קטנה יותר, והמכפיל קטן בהתאם.

ככל שהמכפיל גדול יותר, שינוי קטן יותר בביקוש האוטונומי מספיק כדי לשנות את התוצר בפער נתון. לדוגמה, אם פער התוצר הוא 2,000 והמכפיל הוא 2.5, השינוי האוטונומי הדרוש הוא 800. בלבול בין 2,000 ל־800 הוא טעות נפוצה בשאלות בחינת גמר ובמבחני ביניים.

חישוב שינוי בהוצאה, במסים ובהעברות

כדי לסגור פער דפלציוני יש להגדיל את הביקוש האוטונומי בדיוק בגודל הפער הדפלציוני. הבחירה בכלי המדיניות משנה את אופן החישוב, משום שלא כל שינוי תקציבי נכנס ישירות לביקוש האוטונומי.

הגדלת הוצאת הממשלה, G, נכנסת ישירות לביקוש המצרפי. לכן אם הפער הדפלציוני הוא 800, הגדלת הוצאת הממשלה ב־800 תיצור את השינוי האוטונומי הנדרש. לעומת זאת, שינוי בתשלומי העברה או במסים קבועים אינו מוסיף ישירות לביקוש, אלא משנה את ההכנסה הפנויה של משקי הבית ודרכה את הצריכה הפרטית.

אם c היא הנטייה השולית לצרוך מתוך ההכנסה הפנויה, הגדלת תשלומי העברה ב־ΔTr מעלה את הצריכה האוטונומית ב־cΔTr, והפחתת מיסים קבועים ב־ΔT מעלה את הצריכה האוטונומית ב־cΔT, כאשר ΔT שלילי. לכן נדרש שינוי גדול יותר בהעברות או במסים מאשר בהוצאת הממשלה, כאשר c קטן מ־1.

כלי מדיניות	ההשפעה על הביקוש האוטונומי	גודל נדרש לסגירת פער דפלציוני
הגדלת הוצאת הממשלה	ΔG	ΔG = פער דפלציוני
הגדלת תשלומי העברה	cΔTr	ΔTr = פער דפלציוני / c
הפחתת מיסים קבועים	cΔT-	ΔT = פער דפלציוני / c, בסימן שלילי

לדוגמה, אם הפער הדפלציוני הוא 800 והנטייה השולית לצרוך מתוך ההכנסה הפנויה היא 0.8, אפשר לסגור את הפער באחת משלוש דרכים שקולות מבחינת השינוי האוטונומי: הגדלת הוצאת הממשלה ב־800, הגדלת תשלומי העברה ב־1,000, או הפחתת מיסים קבועים ב־1,000. בשלושת המקרים התוספת הראשונית לביקוש היא 800, ואחריה פועל המכפיל.

אם הממשלה מגדילה הוצאות ומגדילה מיסים קבועים באותו סכום, יש לבחון את שני השינויים יחד. ההוצאה מוסיפה לביקוש האוטונומי, אך המסים מקטינים את הצריכה האוטונומית, ולכן אי אפשר להסיק ישירות שהתוצר יגדל בגודל ההוצאה בלבד.

כאשר במשק קיים מס יחסי, כלומר מס התלוי ברמת התוצר, החישוב המיידי באמצעות c בלבד אינו מספיק. מס יחסי משנה את הקשר בין התוצר להכנסה הפנויה ולכן משנה את הנטייה השולית להוציא מתוך התוצר ואת גודל המכפיל. במקרה כזה יש לחשב תחילה את המכפיל המתאים לנתוני המס, ורק לאחר מכן לגזור את השינוי הנדרש בכלי המדיניות.

מגבלות הרחבת הביקוש כאשר המשק בתעסוקה מלאה

כאשר המשק כבר נמצא בתעסוקה מלאה, Y* שווה ל־Yf ואין פער דפלציוני. במצב כזה הרחבת הביקוש האוטונומי אינה יכולה להגדיל את התוצר הריאלי באופן בר־קיימא, משום שהמשק כבר מנצל את גורמי הייצור בהיקף המלא שלהם. אם הממשלה בכל זאת מגדילה הוצאות, מקטינה מיסים או מגדילה העברות, הביקוש המצרפי עשוי לעלות מעל התוצר של תעסוקה מלאה ונוצר פער אינפלציוני.

פער אינפלציוני אינו מצב שיווי משקל יציב לאורך זמן. התהליך המתקן הוא עליית מחירים. במודל הקיינסיאני המשולב, עליית המחירים מקטינה את היצע הכסף הריאלי, משום שמתקיים הקשר MD = MS/P. הקטנת היצע הכסף הריאלי מעלה את שער הריבית, מקטינה את ההשקעות ומקטינה את התוצר בחזרה לעבר התוצר של תעסוקה מלאה.

לכן סגירת פער אינפלציוני דורשת מדיניות מצמצמת ולא מרחיבה. אם הפער האינפלציוני הוא 800, אפשר לסגור אותו באמצעות הקטנת הוצאת הממשלה ב־800. אם משתמשים בהעברות או במסים, יש להתאים את השינוי לנטייה השולית לצרוך: הקטנת העברות ב־1,000 או העלאת מיסים קבועים ב־1,000 ייצרו צמצום ראשוני של 800 בצריכה, אם c הוא 0.8. בדומה לפער הדפלציוני, גם הפער האינפלציוני נמדד במונחי שינוי אוטונומי ולא במונחי הפרש תוצר בלבד.

יש להבחין בין מצב של אבטלה למצב של תעסוקה מלאה בשאלות חישוב. אם נתון שהמשק נמצא באבטלה, מדיניות מרחיבה נועדה לסגור פער דפלציוני. אם נתון שהמשק נמצא בתעסוקה מלאה, מדיניות מרחיבה לא תיצור תוצר נוסף אלא לחץ אינפלציוני, ולכן יש לבחון אם נדרשת דווקא מדיניות מצמצמת.