כשנטיות הצריכה משתנות עם ההכנסה

השיעור עוסק במצב שבו הקשר בין הכנסה פנויה לצריכה אינו קו ישר, ולכן תוספת הכנסה אינה מתורגמת תמיד לאותו שינוי בצריכה. הכנסה פנויה היא ההכנסה שנותרת בידי הצרכן לאחר מסים ותשלומי העברה; היא מתחלקת לצריכה שוטפת ולחיסכון, כלומר החלק מההכנסה שאינו משמש לצריכה. הרעיון המרכזי הוא שרמת ההכנסה עצמה יכולה לשנות את הנטייה לצרוך, ולכן לחלוקת ההכנסות במשק יש משמעות מצרפית.

פונקציית צריכה לא־לינארית

פונקציית צריכה מתארת את הקשר בין הכנסה פנויה לצריכה. במודל לינארי פשוט נהוג לכתוב C = C0 + MPC·Yd, כלומר יש מרכיב אוטונומי C0 שאינו תלוי בהכנסה, ושיפוע קבוע. שיפוע זה הוא הנטייה השולית לצרוך, והוא מראה כמה שקלים נוספים לצריכה מתוך כל שקל נוסף של הכנסה פנויה.

בפונקציית צריכה לא־לינארית השיפוע אינו קבוע. הקשר בין הכנסה פנויה לצריכה יכול להיות מיוצג על ידי עקומה, והנטייה השולית לצרוך משתנה בהתאם לרמת ההכנסה. במילים אחרות, אין להניח מראש שתוספת של 1,000 שקלים להכנסה תגרום תמיד לאותה תוספת צריכה; ההשפעה תלויה ברמת ההכנסה שבה מתרחשת התוספת.

שינוי בנטייה השולית לצרוך עם רמת ההכנסה

נטייה שולית לצרוך (MPC) היא היחס בין השינוי בצריכה לשינוי בהכנסה הפנויה: MPC = ΔC / ΔYd. כאשר אומרים שהנטייה השולית לצרוך פוחתת עם העלייה בהכנסה, הכוונה היא שמשק בית בעל הכנסה נמוכה ייטה להוציא חלק גדול יותר מתוספת הכנסה מאשר משק בית בעל הכנסה גבוהה.

מאחר שההכנסה הפנויה מתחלקת בין צריכה לחיסכון, נטייה שולית לחסוך (MPS) היא המשלים של הנטייה השולית לצרוך: MPS = 1 − MPC. לכן, אם הנטייה השולית לצרוך פוחתת עם העלייה בהכנסה, הנטייה השולית לחסוך עולה עם העלייה בהכנסה. כלומר, תוספת הכנסה אצל בעלי הכנסה גבוהה נוטה יותר להיחסך, ואילו אצל בעלי הכנסה נמוכה היא נוטה יותר להיצרך.

לדוגמה, אם הכנסתו של משק בית נמוכה עולה ב־1,000 שקלים, ייתכן שהוא יגדיל את צריכתו ב־800 שקלים. לעומת זאת, אם הכנסתו של משק בית עשיר יותר עולה באותו סכום, ייתכן שהוא יגדיל את צריכתו ב־400 שקלים בלבד. בשני המקרים ההכנסה עלתה באותו סכום, אך הנטייה השולית לצרוך שונה.

כאשר הנטייה השולית לצרוך אינה קבועה, יש להבחין בינה לבין הנטייה הממוצעת לצרוך (APC), שהיא היחס בין סך הצריכה לסך ההכנסה הפנויה: APC = C / Yd. אם הנטייה השולית לצרוך נמוכה מהנטייה הממוצעת לצרוך, הנטייה הממוצעת לצרוך יורדת כאשר ההכנסה עולה. לכן במודל לא־לינארי שבו הנטייה השולית לצרוך פוחתת, לעתים נראה גם ירידה בנטייה הממוצעת לצרוך ככל שההכנסה עולה.

השפעת חלוקת ההכנסות על הצריכה המצרפית

צריכה מצרפית היא סך הצריכה של כל משקי הבית במשק. כאשר הנטייה השולית לצרוך משתנה עם ההכנסה, חלוקת ההכנסות בין משקי הבית אינה רק עניין של התפלגות; היא יכולה להשפיע על גודל הצריכה הכוללת.

נניח שלכל הפרטים במשק יש פונקציית צריכה זהה, והנטייה השולית לצרוך פוחתת עם העלייה בהכנסה הפנויה. אם סך ההכנסות במשק אינו משתנה, העברה מפרט עשיר יותר לפרט עני יותר מגדילה את הצריכה של הפרט העני בסכום גבוה יותר מאשר היא מקטינה את הצריכה של הפרט העשיר. הסיבה היא שהפרט העני בעל נטייה שולית לצרוך גבוהה יותר באותה רמת הכנסה. לכן חלוקת הכנסות שוויונית יותר יכולה להגדיל את הצריכה המצרפית.

לעומת זאת, אם פונקציית הצריכה לינארית והנטייה השולית לצרוך קבועה וזהה אצל כל הפרטים, שינוי בחלוקת ההכנסות שאינו משנה את סך ההכנסה אינו משנה את הצריכה המצרפית. במקרה כזה כל שקל שמועבר מפרט אחד לאחר מתורגם לאותו שינוי בצריכה, כי הנטייה השולית לצרוך זהה. אם הפונקציות שונות בין קבוצות, או אם סך ההכנסה הפנויה במשק משתנה, אין לקבוע מסקנה גורפת בלי נתונים נוספים.

העברת הכנסה בין קבוצות בעלות נטיות צריכה שונות

כאשר מעבירים הכנסה מקבוצה אחת לאחרת, ההשפעה על הצריכה המצרפית תלויה בנטיות השוליות לצרוך של הקבוצות. אם הקבוצה שמקבלת את ההכנסה בעלת נטייה שולית לצרוך גבוהה יותר מהקבוצה שממנה נלקחת ההכנסה, הצריכה המצרפית צפויה לגדול. אם הנטייה השולית לצרוך של הקבוצה המקבלת נמוכה יותר, הצריכה המצרפית צפויה לקטון. אם הנטיות השוליות לצרוך שוות, הצריכה המצרפית לא תשתנה, בהנחה שסך ההכנסה הפנויה לא השתנה.

דוגמה מספרית פשוטה ממחישה זאת. נניח שמעבירים 100 שקלים מקבוצה ב׳ לקבוצה א׳, וסך ההכנסה במשק אינו משתנה.

קבוצה	שינוי בהכנסה הפנויה	נטייה שולית לצרוך	שינוי משוער בצריכה
א׳	תוספת של 100	0.8	תוספת של 80
ב׳	הפחתה של 100	0.5	הפחתה של 50
המשק כולו	ללא שינוי	—	תוספת של 30

בדוגמה, קבוצה א׳ מגדילה את צריכתה ב־80, וקבוצה ב׳ מקטינה את צריכתה ב־50. לכן הצריכה המצרפית גדלה ב־30. אם הנטייה השולית לצרוך של קבוצה א׳ הייתה 0.4 ושל קבוצה ב׳ 0.7, אותה העברה הייתה מקטינה את הצריכה המצרפית.

מכאן נובע שכאשר בוחנים מדיניות של מיסוי, תשלומי העברה או שינוי בשכר, אין די בהשפעה על סך ההכנסה. יש לבדוק גם מי מקבל את ההכנסה ומי מאבד אותה, ומה הנטייה השולית לצרוך של כל קבוצה ברמת ההכנסה הרלוונטית. במודל לא־לינארי שבו הנטייה השולית לצרוך פוחתת עם ההכנסה, העברה שמקטינה פערי הכנסות נוטה להגדיל את הצריכה המצרפית, כל עוד סך ההכנסות אינו משתנה ופונקציות הצריכה זהות.