רכיבי התוצר והשימושים במשק

החשבונאות הלאומית מציגה את הפעילות הכלכלית כמערכת שבה כל ייצור מוצא את ביטויו בשימוש כלשהו. הרעיון המרכזי הוא שאת ערך המוצרים והשירותים שיוצרו במשק ניתן לפרק לרכיבי ביקוש: צריכה, השקעה ורכישות ממשלה, ובמשק פתוח גם סחר עם חוץ לארץ. לצד זאת, יש להבחין בין מדידה לפי מיקום הייצור לבין מדידה לפי תושבותם של מקבלי הכנסות גורמי הייצור.

זהות השימושים בתוצר

תוצר הוא ערך המוצרים והשירותים הסופיים שיוצרו במשק במהלך תקופה נתונה. כאשר בוחנים את השימושים בתוצר, יוצאים מההנחה שכל מה שיוצר נרכש בידי מישהו: משקי בית, הממשלה, פירמות לצורך השקעה, או לקוחות בחוץ לארץ.

במשק סגור, שאינו מקיים סחר עם חוץ לארץ, הזהות החשבונאית היא:

GP = C + G + Ig

NP = C + G + In

במשק פתוח יש להוסיף את הסחר עם העולם. היצוא מייצג ביקוש של חוץ לארץ לתוצר המקומי, ואילו היבוא מייצג חלק מהביקוש המקומי שאינו מסופק מהתוצר המקומי. לכן הזהות היא:

GP = C + G + Ig + X − M

NP = C + G + In + X − M

הסימון GP מתייחס לתוצר גולמי, והסימון NP כאן מתייחס לתוצר נקי, כלומר לתוצר אחרי ניכוי פחת. בהמשך, כאשר נדון בתוצר לאומי, נשתמש בשם המלא כדי להימנע מבלבול בין תוצר נקי לתוצר לאומי.

מסגרת המדידה	משוואת השימושים
משק סגור, תוצר גולמי	GP = C + G + Ig
משק סגור, תוצר נקי	NP = C + G + In
משק פתוח, תוצר גולמי	GP = C + G + Ig + X − M
משק פתוח, תוצר נקי	NP = C + G + In + X − M

זוהי זהות חשבונאית: היא מתארת כיצד נרשם התוצר בדיעבד, ולא בהכרח את ההחלטות שהביאו לרכישות. עם זאת, היא מאפשרת לפרק את הפעילות במשק לרכיבים בעלי משמעות כלכלית.

צריכה פרטית

צריכה פרטית היא רכישות של משקי בית למוצרים ולשירותים סופיים. היא כוללת מוצרים בני קיימא, מוצרים לא בני קיימא ושירותים. לצורך מדידת התוצר, גם שירותי דיור נחשבים לצריכה: אם הדירה בבעלות המשפחה, נזקף לה שווי של שכר דירה ראוי, כדי להשוות בין משפחה שגרה בדירה בבעלותה לבין משפחה ששוכרת דירה דומה.

רכישת דירה חדשה עצמה אינה נרשמת כצריכה פרטית, אלא כהשקעה במבנים. ההבחנה נובעת מכך שדירה היא נכס המספק שירותי דיור לאורך זמן, ולכן הרכישה הראשונית שלה נחשבת להוספה להון, בעוד שירותי הדיור שהיא מספקת נכללים בצריכה.

צריכה ציבורית

צריכה ציבורית היא רכישות הממשלה של מוצרים ושירותים לצורך פעילותה השוטפת. היא כוללת, למשל, שכר של עובדי ציבור, רכישת ציוד משרדי, שירותי חינוך וביטחון, ותחזוקה של תשתיות.

חשוב להבחין שרכישות אלה נכנסות לתוצר משום שהן משקפות שימוש במוצרים ושירותים שיוצרו. תשלומי העברה, כגון קצבאות, אינם רכישה של תוצר ולכן אינם חלק מהצריכה הציבורית בהקשר זה.

השקעה גולמית והשקעה נקייה

השקעה בחשבונאות הלאומית היא הוספה להון הפיזי של המשק, ולא רכישה של נכסים פיננסיים. היא כוללת השקעה עסקית במבנים, בציוד ובמלאי, וכן השקעה ממשלתית בתשתיות ובמבנים ציבוריים.

גידול במלאי של פירמות נחשב אף הוא להשקעה, משום שמדובר בתוצר שיוצר אך טרם נמכר לשימוש סופי. אם פירמה מייצרת מוצרים ומכניסה אותם למחסן, הגידול במלאי נרשם כהשקעה. לעומת זאת, אם היא מוכרת מוצרים מתוך מלאי קיים, הקטנת המלאי מקטינה את ההשקעה הנמדדת באותה תקופה.

השקעה גולמית, Ig, היא סך ההשקעות החדשות במשק לפני ניכוי הבלאי של ההון הקיים. פחת, D, הוא אובדן הערך של מבנים וציוד עקב שימוש והתיישנות במהלך התקופה. השקעה נקייה, In, היא ההשקעה שנותרת אחרי ניכוי הפחת:

In = Ig − D

לכן גם התוצר הגולמי והתוצר הנקי נבדלים זה מזה באותו אופן:

NP = GP − D

כאשר במשק אין פחת, או כאשר מתעלמים ממנו לצורך פישוט, ההשקעה הגולמית שווה להשקעה הנקייה והתוצר הגולמי שווה לתוצר הנקי.

יצוא נטו במשק פתוח

יצוא, X, הוא מכירת מוצרים ושירותים מתוצרת המשק לתושבי חוץ לארץ. יבוא, M, הוא רכישת מוצרים ושירותים מתוצרת חוץ לארץ בידי תושבי המשק. ההפרש ביניהם נקרא יצוא נטו:

NX = X − M

אם היצוא גדול מהיבוא, יצוא נטו חיובי, ונהוג לומר שיש במשק עודף יצוא. אם היבוא גדול מהיצוא, יצוא נטו שלילי, ויש במשק עודף יבוא. כאשר M > X, היצוא נטו שלילי וסך השימושים המקומיים C + G + I גדול מן התוצר המקומי. אין להסיק מכך שהצריכה הפרטית לבדה גדולה מן התוצר.

הוספת יצוא נטו למשוואת השימושים נדרשת משום שרכיבי C, G והשקעה כוללים גם מוצרים מיובאים. כדי להישאר עם ערך השימושים בתוצר המקומי בלבד, יש להוסיף את היצוא, שאינו חלק מהביקוש המקומי,

תוצר מקומי ותוצר לאומי

עד כה נמדד התוצר לפי השימושים בו, אך יש גם שאלה של שיוך ההכנסות מן הייצור. תוצר מקומי נמדד לפי מקום הייצור: הוא כולל את ערך המוצרים והשירותים שיוצרו בתחום הגאוגרפי של המשק, בלי תלות בתושבותם של מקבלי ההכנסות.

תוצר לאומי נמדד לפי תושבותם של מקבלי הכנסות גורמי הייצור: הוא כולל את ההכנסות שנצברו לזכות תושבי המשק מפעילות ייצור בארץ ובחוץ לארץ. המעבר מתוצר מקומי לתוצר לאומי נעשה באמצעות הכנסות גורמי הייצור נטו מחוץ לארץ:

תוצר לאומי = תוצר מקומי + הכנסות גורמי ייצור של תושבי המשק מחוץ לארץ − הכנסות גורמי ייצור של תושבי חוץ בתוך המשק

לדוגמה, אם מפעל הממוקם בישראל מייצר תוצר בשווי 500, כל ה־500 נכללים בתוצר המקומי של ישראל. אם מתוך ההכנסות שנוצרו 80 משולמים לגורמי ייצור שהם תושבי חוץ, מפחיתים 80 במעבר לתוצר הלאומי. אם תושבי ישראל מקבלים במקביל הכנסות גורמי ייצור בסך 120 מפעילות ייצור בחוץ לארץ, מוסיפים 120. במקרה זה התוצר הלאומי הוא 500 − 80 + 120 = 540.

עצם הבעלות הזרה במפעל אינה גורמת להפחתת כל תפוקת המפעל מן התוצר הלאומי. גם פעילות של עסק בבעלות ישראלית בחוץ לארץ אינה מתווספת במלואה באופן אוטומטי. בחישוב משתמשים בהכנסות גורמי הייצור שקיבלו תושבי המשק מחוץ לארץ ובאלה ששולמו לתושבי חוץ בתוך המשק.

בשאלות חישוב יש לזהות תחילה את המדד המבוקש. בתוצר מקומי בוחנים היכן התבצע הייצור. בתוצר לאומי מתחילים מן התוצר המקומי, מוסיפים הכנסות גורמי ייצור של תושבי המשק מחוץ לארץ ומחסירים הכנסות גורמי ייצור של תושבי חוץ בתוך המשק. לאחר מכן מסווגים את השימושים בתוצר: צריכה פרטית, צריכה ציבורית, השקעה ויצוא נטו.