אספקה יעילה של מוצר ציבורי

השיעור עוסק באופן שבו כלכלה קובעת את ההיקף הרצוי של מוצר שכמה אנשים נהנים מאותה יחידה שלו במקביל, גם אם לא שילמו בעדה. הרעיון המרכזי: הביקוש החברתי אינו חיבור אופקי של ביקושים פרטיים, אלא חיבור אנכי של הנכונות השולית לשלם של כל הפרטים. לכן היעילות נבחנת בהשוואה בין התועלת השולית החברתית לעלות השולית, אך מנגנון תשלום מרצון עלול להיכשל בשל התנהגות טרמפיסט.

צריכה משותפת וקושי למנוע שימוש

מוצר ציבורי הוא מוצר שהשימוש בו אינו מתחלק בין צרכנים בדרך של יריבות רגילה: יחידה אחת יכולה לשרת כמה פרטים בו־זמנית. תכונה זו נקראת צריכה משותפת. דוגמאות טיפוסיות: תאורת רחוב, מתקן שעשועים בפארק, ניקוי חדר מדרגות בבניין משותף או הופעה פתוחה לתושבי עיר.

לצד הצריכה המשותפת מופיע קושי למנוע שימוש, כלומר אי־הדרה: אין אפשרות מעשית למנוע שימוש, או שעלות המניעה גבוהה מדי, ולכן גם מי שאינו משלם יכול ליהנות מהמוצר. במוצר פרטי, לעומת זאת, הרכישה מאפשרת לבעלים למנוע מאחרים להשתמש בו. כאשר אי־הדרה קיימת, הקשר בין תשלום לצריכה נחלש, ולכן השאלה כיצד לממן את המוצר אינה טכנית בלבד אלא משפיעה על עצם האפשרות לספק אותו.

הקושי למנוע שימוש אינו חייב להיות מוחלט. לעיתים אפשר לגבות תשלום בכניסה או להתקין מנגנון השגחה, אך אם עלות ההדרה גבוהה ביחס לתועלת, המוצר ייחשב כמוצר ציבורי לצורך הניתוח הכלכלי. לכן ההגדרה נבחנת לא רק לפי התכונה הפיזית של המוצר, אלא גם לפי האפשרות הכלכלית לקשר בין תשלום לשימוש.

חיבור אנכי של נכונות הפרטים לשלם

נכונות לשלם היא הסכום המרבי שפרט מוכן לתת בעבור יחידה נוספת של מוצר או שירות. היא משקפת את התועלת השולית שהוא מפיק מאותה יחידה. במוצר פרטי, שני צרכנים יכולים לקנות יחידות נפרדות, ולכן הביקוש השוקי מתקבל מחיבור אופקי של הכמויות שהם מוכנים לרכוש בכל מחיר נתון.

במוצר ציבורי הכלל שונה. מכיוון שכל הפרטים צורכים אותה כמות עצמה, אין טעם לחבר כמויות. במקום זאת, עבור כל כמות נתונה מחברים את הסכומים שהפרטים השונים מוכנים לשלם בעבור אותה כמות. זהו חיבור אנכי של עקומות הנכונות לשלם.

העקומה המתקבלת מייצגת את התועלת השולית החברתית מהמוצר הציבורי. אם פרט אחד מייחס ליחידה נוספת ערך מסוים ופרט אחר מייחס לה ערך נוסף, הערך החברתי של אותה יחידה הוא סכום שני הערכים. ככל שמספר הנהנים גדול, עקומת התועלת החברתית עשויה להיות גבוהה יותר מכל עקומת ביקוש פרטית.

ניתן להמחיש זאת באמצעות שני צרכנים. אם עבור יחידה מסוימת הצרכן הראשון מוכן לשלם סכום גבוה והצרכן השני מוכן לשלם סכום נוסף, הביקוש החברתי באותה כמות אינו בוחר ביניהם ואינו מכפיל את הכמות, אלא מחבר את שני הסכומים. ככל שהכמות גדלה, הנכונות השולית של כל צרכן יורדת, ולכן גם העקומה החברתית יורדת, אך היא משקפת את סך הערך של כלל הנהנים.

קביעת הכמות היעילה לפי התועלת החברתית והעלות

הכמות היעילה של מוצר ציבורי היא הכמות שבה התועלת השולית החברתית שווה לעלות השולית של הייצור. התועלת השולית החברתית היא סכום הנכונות השולית לשלם של כל הפרטים הנהנים מהמוצר. העלות השולית היא העלות של ייצור יחידה נוספת.

כאשר התועלת השולית החברתית גבוהה מהעלות השולית, הגדלת הכמות מעלה את הרווחה החברתית: הערך שהציבור מייחס ליחידה נוספת גדול מהמשאבים שיש להקדיש להפקתה. כאשר התועלת השולית החברתית נמוכה מהעלות השולית, צמצום הכמות משפר את הרווחה, משום שהעלות עולה על הערך החברתי. הקצאה יעילה מתקבלת בנקודה שבה שני הגדלים משתווים.

ההבחנה בין עלות כוללת לתועלת חברתית חשובה במיוחד כאשר המוצר מסופק לציבור רחב. ייתכן שהעלות של מופע, מתקן או שירות נראית גבוהה מנקודת מבטו של צרכן יחיד, אך סכום הנכונות לשלם של כל הנהנים עולה על העלות. במקרה כזה, מבחן חברתי מצדיק את האספקה, גם אם כל צרכן בודד אינו מוכן או אינו יכול לשלם את מלוא המחיר לבדו.

מכאן נובע גם הבדל חשוב בין ניתוח של מוצר פרטי לניתוח של מוצר ציבורי. במוצר פרטי, המחיר שצרכן מוכן לשלם חושף את העדפתו רק אם הוא אכן רוכש את המוצר. במוצר ציבורי, פרט עשוי להפיק תועלת גם בלי לשלם, ולכן נתוני שוק רגילים עלולים להציג ביקוש נמוך מהתועלת החברתית האמיתית. היעילות אינה נמדדת לפי מספר הכרטיסים שנמכרו בפועל, אלא לפי סך התועלת שכלל הנהנים מפיקים מהאספקה.

בעיית הטרמפיסט והכשל במימון מרצון

בעיית הטרמפיסט נובעת ישירות מקיומה של אי־הדרה. טרמפיסט הוא פרט שיכול ליהנות ממוצר ציבורי גם אם אינו משתתף במימונו, ולכן יש לו תמריץ להסתיר את הנכונות האמיתית שלו לשלם או להימנע מתשלום כלל. אם כל פרט מניח שאחרים ישלמו והוא עצמו ייהנה מהמוצר, עלול להיווצר מצב שבו איש אינו משלם.

התוצאה היא כשל במימון מרצון. גם כאשר התועלת החברתית הכוללת גבוהה מהעלות, גיוס תשלומים מרצון עלול שלא להספיק. הסיבה אינה שהציבור אינו מעריך את המוצר, אלא שהתמריצים הפרטיים אינם תואמים את התועלת החברתית. כל פרט מתנהג באופן רציונלי מנקודת מבטו, אך התוצאה המצטברת היא אספקה חסרה או היעדר אספקה.

הכשל אינו נובע מחוסר רציונליות של הפרטים. כל אחד מהם מבין שהמוצר בעל ערך, אך כל אחד גם מבין שהתשלום שלו אינו תנאי הכרחי ליהנות ממנו. כאשר מספר הנהנים גדול, כל פרט משפיע פחות על סך המימון, והתמריץ להסתמך על תרומתם של אחרים מתחזק. לכן גם אם חלק מהציבור מוכן לתרום, סכום התרומות עלול להיות נמוך מהדרוש לאספקה יעילה.

לכן, במוצרים ציבוריים רבים נדרש מנגנון ציבורי שמסוגל לגבות תשלום באופן מחייב, כגון מס או חיוב חובה, ולממן את האספקה בהתאם לתועלת החברתית. מנגנון כזה אינו מבטל את הצורך לחשב את הכמות היעילה; הוא נועד לאפשר את מימון המוצר כאשר השוק הפרטי מתקשה לעשות זאת מרצון.